Welcome to BCBM.org

What is Kosher Shofar (5779) he Taxt

פרשת נצבים
שופר של ראש השנה אם צריך דוקא של איל
אלול תשע”ד
כבוד ידי”נ
מרביץ תורה ומזכה רבים
רב קהילת…
במה ששאל לדעתי, היות ובקהילה זה כשנתיים תקע פלוני אלמוני בר”ה באופן מהודר ביותר. הציבור נהנה מאוד מהתקיעות שהיו יפות ומהודרות גם לפי כללי ההלכה. אמנם לדבריו אין הוא יכול לתקוע בשופר של איל אלא הוא תקע בשופר של אנטילופה מסוג המכונה קודו (greater kudu). לעומתו יש בקהילה כמה אנשים שאף הם יכולים לתקוע כדין, אף שאינם תקיעותיהם יפות כשל פלוני, אך לעומתו הרי הם תוקעים בשופר של איל.
ושאל כבודו כיצד יש לנהוג בשתא דא.
הנה נחלקו הראשונים והפוסקים איזו שופרות כשרים. דעת רוב הראשונים דכל השופרות כשרים חוץ משל פרה משום דאיקרי קרן (וכת”ק במשנה ר”ה כ”ו ע”א), ודעת הרמב”ם (הל’ שופר פ”א ה”א) דרק של איל כשר וכדברי הגמ’ (שם ט”ז ע”א) “אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני”.
והראב”ד בהשגות חלק על הרמב”ם וכך הביא שם המ”מ שהרמב”ן והרשב”א חלקו עליו והעיקר כדבריהם, עי”ש.
ובשו”ע או”ח (תקפ”ו ס”א) נפסקה הלכה דלכתחילה צריך לתקוע בשופר של איל, אבל בדיעבד כל השופרות כשרים, וז”ל “שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף ובדיעבד כל השופרות כשרים בין פשוטים בין כפופים ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים ושל פרה פסול בכל גוונא וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות פסולים וכן שופר מבהמה טמאה פסול ר”ן פ”ד דר”ה”.
והנה מלשון השו”ע מבואר דשופר של איל אינו הידור בעלמא, אלא דכך מצות השופר לכתחילה ושאר שופרות אינם כשרים אלא בדיעבד.
אך באמת חידוש גדול יש בזה.
דהלא אף הטור דחה שיטת הרמב”ם, אך מ”מ כתב רק דמצוה מן המובחר להדר אחרי שופר של איל אך שאר השופרות כשרות אף לכתחילה וכך נקט הבית יוסף, ומשו”כ כתב לפרש דמה שכתב הטור בתחילת דבריו דשאר שופרות שאינם כפופים כשרים רק בדיעבד, לא כתב כן רק משום שופרות שאינם כפופים, אבל שופר הכפוף אף שאינו של איל כשר אף לכתחילה אלא שיש הידור בשל איל, עי”ש.
אך מ”מ נראה דכיון שבשו”ע מפורש להדיא דרק של איל כשר לכתחילה ושאר שופרות כשרים רק בדיעבד, ודאי אין להקל בזה במקום דאפשר.
ועוד דבערוך השלחן ס”ב כתב דיש להחמיר כשיטת הרמב”ם דשאר שופרות פסולים אף בדיעבד, וכך נהגו בכל בית ישראל, עי”ש.
ולדעתי יש להחמיר בזה בכל המאה קולות אם אפשר ולא רק בל’ קולות דמיושב.
ומשום כ”ז נראה דיש להפציר בתוקע זה שכבר הוחזק כבעל תוקע זה כשנתיים שיתאמן ויתרגל לתקוע בשופר של איל, אבל אם עומד הוא בסירובו ואינו מוכן לתקוע אלא בשאר שופרות יש להעדיף בעל תוקע אחר, ואין להתחשב עם חזקתו של זה, אף אם תקיעותיו יפות יותר, כיון שגם האחרים תוקעים כדת וכדין תורה.
אמנם לא אכחד, דזה זמן טובא שתמה אני על מנהג אחינו יוצאי תימן לתקוע בשופרות ארוכות ומפותלות שהם ממין זה הקרוי קודו, הלא מנהגי תימן מושתתות לרוב על תורתו של הרמב”ם, ולשיטתו שופרות אלה פסולים אף בדיעבד, ולשיטת שאר ראשונים מ”מ מצוה מן המובחר לתקוע בשופר של איל.
ואפשר שלא היו מצויים ביניהם כבשים ואילים, אך גם מין זה הקודו אינו מצוי אלא באפריקה, וצ”ע.
ומ”מ אילו הייתי נשאל מקהילה תימנית הייתי מניח להם לנהוג כמנהגם, אך מכיון שקהילתו מיוצאי אשכנז היא, נראה להחמיר בזה כמבואר.
ביקרא דאורייתא
ובברכת כוח”ט
אשר וייס

ב
כשרות שופר של הבלזבוק (blesbok)
כבוד הרב אהרן מאיר אוסרין ני”ו
מלמד תורה ביוהנסבורג דרום אפריקה
הנני במענה קצר לשאלתו היות והוא בונה ומייצר שופרות ממיני אנטילופות שונים החיים באפריקה ושאל אם שופר מקרן של הבלזבוק (blesbok) כשר לתקיעה בראש השנה. מצוי בקרן של מין זה שיש מעין שכבות שונות של ריקמה קשיחה זה על גב זה, והדברים נראים לעין כאשר מוציאים את הבשר ושאר הריקמה הקרוי זכרות מתוך הקרן ורק המעטה החיצוני נשאר בבסיס הקרן ונראה כאילו הקרן בנוי שכבות שכבות זה על גבי זה.
חכם אחד טען דיש בזה פסול של ב’ וג’ שופרות כיון שעשוי גילדי גילדי. מע”כ ערך קונטרס להכשיר שופר זה, ואבאר בקצרה את הנראה לענ”ד בזה.
הנה מבואר במשנה (ר”ה כ”ו ע”א) “כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. אמר רבי יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר במשך בקרן היובל”.
ובגמ’ אמרו עוד שני טעמים לפסול קרן של פרה, עולא אמר משום שאין קטיגור נעשה סניגור, ואביי אמר “היינו טעמייהו דרבנן שופר אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה שופרות. והא דפרה, כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות”.
והלכה כחכמים דשופר של פרה פסול, כמבואר ברמב”ם (הל’ שופר פ”א ה”א) ובשו”ע (סימן תקפ”ו סעיף א’).
ובתשובה אחרת דנתי במה שנחלקו הראשונים בכשרותן של כל שאר השופרות מלבד שופר של איל, ושלש מחלוקות בדבר:
א. שיטת הרמב”ם (הל’ שופר פ”א ה”א) דאין יוצאין ידי חובת מצות שופר אלא בשופר של איל בלבד, וכלשון הגמ’ (ר”ה ט”ז ע”א) “אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני”.
ב. שיטת הרא”ש (פ”ג סימן א’) והטור (סימן תקפ”ו) שהביא את דברי הרמב”ם וכתב “והכל תפשו עליו בזה” דאין שופר של איל אלא מצוה מן המובחר.
ועי”ש בבית יוסף דמש”כ הטור בתחילת דבריו דלכתחלה צריך של איל כפוף ואם אינו של איל כפוף כשר בדיעבד, כוונתו רק על כפוף דכל שאינו כפוף יוצא בו רק בדיעבד, אבל שופר של איל אינו אלא מצוה מן המובחר כמ”ש בסו”ד, עי”ש.
ג. ובשו”ע (שם ס”א) כתב:
“שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף, ובדיעבד, כל השופרות כשרים, בין פשוטים בין כפופים, ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים”.
ומבואר מלשונו דלא מצוה מן המובחר בלבד יש בשופר של איל אלא לכתחלה צריך של איל ושאר השופרות כשרים רק בדיעבד.
ובערוך השלחן (סעיף ג’) האריך להוכיח מכמה ראשונים דסברו כשיטת הרמב”ם דכל שאר השופרות פסולים מלבד איל, וכתב שיש להחמיר כשיטת הרמב”ם וזה מנהג כל בית ישראל, דבריו דברי טעם, אך מ”מ הם נגד דברי הטור והשו”ע, ומשו”כ ודאי מי שתקע בשאר השופרות יצא יד”ח, אך מ”מ יש להחמיר מאוד בשל איל שהרי לדעת הרמב”ם כל שאר השופרות אינם כשרים אפילו בדיעבד.
ובדבר שאלתו בשופר של מין זה שגוף הקרן בשורשו נראה כאילו הוא בנוי שכבות שכבות זה על גב זה, דבריו נכונים, ששופר זה כשר ככל השופרות שאינם מן האיל, ואבאר.
הנה כתב רש”י (שם כ”ו ע”א ד”ה גילדי):
“גילדי גילדי – בכל שנה ושנה ניכרת תוספתו, והוא כמין גלד מוסיף על גלד ראשון, בתכליתו של ראשון תחילת השני”.
וכך כתבו התוס’ שם (ד”ה ולא שנים):
“ולא שנים ושלשה שופרות – ולא דמי למניח שופר בתוך שופר כדפירש בקונטרס דעל גלד ראשון אתוסף גלד שני שפת השני בתכליתו של ראשון והקול יוצא דרך כולם”.
וכן כתב הרמב”ן, עי”ש
והדברים מפורשים עוד יותר בדברי חידושי הר”ן (שם):
“ולא שנים ושלשה שופרות. ולא דמי להמניח שופר בתוך שופר דאמרי’ לקמן דאם קול פנימי שמע יצא משום דהכא אין הגלדין זה על גב זה אלא זה אחר זה והקול יוצא דרך כולן”.
וכדבריהם כתב גם בהגהות אשרי (רא”ש פ”ג סימן א’).
הרי להדיא דאין פסול אליבא דאביי אלא כאשר השכבות באים זה אחר זה, וזה נראה במבט מן הצד כשופר שהונח בתוך שופר, וכל אחד בולט החוצה מחבירו, וכשהוא תוקע רוח פיו עובר משופר לשופר, אבל אין כל פסול במה שעצם רקמת השופר עשויה שכבות שכבות ואין אחת בולטת מחברותיה. וכך מפורש ברש”י, תוס’, רמב”ן, ר”ן והגהות אשרי.
אך בחולין (נ”ט ע”ב) לגבי סימני חיה שחלבה מותר אמרו “כרוכות בעינן”, ופירש”י (ד”ה כרוכות) “כרוכות – גילדי גילדי קליפה על קליפה כעין קרני השור”.
וכתב שם בהגהות הרש”ש “משמע דר”ל כעין קליפת הבצלים וכעלי הכרוב. הנכרכים זע”ז. ולא כן פי’ בר”ה (כ”ו) ושם פירושו מוכרח”.
וכונת הרש”ש ברורה דאין פירוש זה מתיישב כלל בטעמא דמילתא דמיחזי כשנים ושלשה שופרות, דהלא המניח שופר בתוך שופר יוצא יד”ח, ומטעם זה פירשו כל הראשונים דע”כ אין פסול בגילדי גילדי אלא כאשר עיקרו של זה בצד שפתו של זה ולא כפירש”י בחולין.
אלא שתמה אני על הרש”ש שדבריו ישרים בכל מקום, למה פירש את דברי רש”י באופן שיסתור את דברי עצמו ולא ייתיישב כלל עם סוגיית הגמ’ בשעה שבאמת אין כל הכרח בפירוש משונה זה, ולמה לא נפרש את דברי רש”י בחולין כפירושו במקור הסוגיא בראש השנה, ומש”כ “קליפה על קליפה כעין קרני השור”, כוונתו כפשוטו כעין קרן השור שהוא קליפה על קליפה וכל אחד בולט מחבירו ולא כעלי הבצל והכרוב כלל, אלא כעין קרן השור והכל על מקומו יבא בשלום.
ונראה דבאמת לפי טעמו של אביי אין כאן אלא פסול דרבנן, דבאמת אין כאן שנים ושלשה שופרות כלל, דזה טבעו של הקרן וברור דהוי שופר אחד אלא דמתחזי כשנים ושלשה שופרות ומשום כך פסלוהו חכמים, ולא כשיטת תנא דמתניתין דאיקרי קרן ופסול מן התורה.
ואין לתמוה במה שאמרו שם דאף דתנא דמתניתין אמר דקרן פרה פסול משום דאיקרי קרן, דחדא ועוד קאמר, ומה שייך להוסיף טעם דרבנן על טעם דאורייתא, דבאמת לשון הגמ’ בין בטעמא דעולא (אין קטיגור נעשה סניגור) ובין בטעמא דאביי (ב’ וג’ שופרות), חדא משום טעמא דאמוראי ועוד משום דאיקרי קרן, הרי שאמרו דתנא דמתניתין מוסיף על טעמא דאמרואי, ואין זה פלא שטעם דאורייתא נוסף על טעם דרבנן, דלא רק מדרבנן יש לפסול אלא מה”ת.
ומ”מ מפשטות לשון הגמ’ ומפשטות הסברא נראה, דבטעמא דאביי אין כאן אלא פסול דרבנן משום שנראה כשנים ושלשה שופרות, ואם בפסול דרבנן עסקינן ספיקו לקולא, ואין להחמיר כלל משום דברי רש”י במס’ חולין.
ועוד מסופקני בכוונת הראשונים שתמהו מה באו אמוראי להוסיף על דברי תנאי דמתניתין שאמר דשופר של פרה פסול משום דאיקרי קרן, ואין זה מצוי בש”ס שאמראי יאמר טעמים אחרים בביאור הלכה שבמשנה שנתפרשה במשנה.
וכתב הרמב”ן בשתי דרכים:
“ואפשר מפני שסוברין בעלי הגמ’ שאלו הטעמים אמת וקשיא להו ליתנינהו במתני’, ומפרקינן דאין הכי נמי”.
וכתב עוד: “ואפשר לומר שטעם משנתנו טעם חלוש הוא… לפיכך עשו לו סניפין מטעמים הללו”.
והרשב”א, הריטב”א והר”ן לא כתבו אלא את התירוץ השני. וצ”ע בגדר סניפין אלה שעשו למשנה, האם הלכתא פסיקתא הן או לא, וטעמו של עולא דאין קטיגור נעשה סניגור הלכה היא ומצינו סברא זו גם במקומות אחרים, (עיין מנחת אשר מועדים ח”א סימן ה’), אבל בטעמא דאביי יש לעיין אם נפסק להלכה כיון שטעם מחודש הוא שנאמר כסניף למשנה.
ובאמת כמעט ולא מצינו בדברי הראשונים והפוסקים שיביאו טעם זה, ורובם לא הביאו אלא שהשופר של פרה נקרא קרן ואין קטיגור נעשה סניגור, ואפשר שדברי אביי לא נתקבלו להלכה, וצ”ע בזה.
ומ”מ להלכה נראה ברור ששופרות העשויים מקרני הבלזבוק כשר ככל שאר השופרות שאינם של איל.
באהבה ובברכת כוח”ט
אשר וייס

ג
חששות פסול בשופרות
לכבוד ידי”נ חכם וסופר
הרב אייזיק בלוי שליט”א
במה ששאל לדעתי לגבי שופרות המצויים בשוק שאין עליהם תעודת הכשר אם צריך לחשוש לכשרותן, וזאת משתי סיבות: א. מחשש שמא היו נקבים בשופרות אלה וסתמום. ב. משום עיצוב השופר ושינוי צורתו הטבעית.
אכתוב בקיצור משום רב טרדות הימים הנוראים הממשמשים ובאים. ואענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
א
אכן מצוי שיש נקבים בשופר משתי סיבות: א. כאשר מורידים את הקרניים מבעלי החיים במרוקו ובארצות אחרות לא מאחסנים אותם בתנאי קירור ולא מטפלים בהם כראוי ומצוי מאד שתולעים פוגעים בקרניים ומנקבים אותם דרך אכילתן. ב. בתהליך ייצור השופרות לפעמים נגרם נקב ע”י כיפוף השופר ועיצובו ולפעמים ע”י הקידוח בצד הקצר כדי ליצור תעלת תקיעה.
והנה בדין שופר שניקב וסתמו יש אריכות גדולה בפוסקים ופרטים רבים התלויים במחלוקות שבין הראשונים. אך תמצית ההלכה המבוארת בסימן תקפ”ו סעיף ז’ דלכתחילה צריך תלתא לטיבותא, סתמו במינו, שלא יעכב את התקיעה ושישתייר רובו. אך בשעת הדחק יש להקל בתרתי לטיבותא.
והנה בזמנינו לעולם הוי נשתייר רובו דכאשר השופר פגום כ”כ עד שלא נשתייר רובו א”א כלל לתקנו והוא מושלך לפסולת, אך עדיין צריך לברר שהסתימה תהיה במינו ולא בחומרים אחרים, ושהנקב יהיה במקום שאינו מעכב את התקיעה.
והנה נחלקו הראשונים בדין אינו מעכב את התקיעה אם הכונה דלפני שנסתם לא היה מעכב את התקיעה או דלאחר הסתימה חזר קולו לכפי שהיה, עי”ש בתוס’ בריטב”א ובר”ן, ובשו”ע נפסק שם דאם חזר קולו לכמות שהיה הוי אינו מעכב את התקיעה וכשר, עי”ש.
ולכאורה צ”ע בדין זה דהא תינח כשתקעו בשופר לפני שניקב ותקעו בו לאחר שניקב וראו שנשתנה קולו וחוזרים ותוקעים בו לאחר שנסתם, יכולים לקבוע אם חזר קולו לכמות שהיה, אבל כשמגיע אלינו שופר לאחר שנסתם איך נדע אם חזר קולו לכמות שהיה.
ונראה לכאורה דכל שקולו דומה לקול שופר טבעי, הוי בכלל אינו מעכב את התקיעה וכשרה, כך נראה לכאורה ולא נתפניתי כעת לעיון ולחיפוש.
אמנם יש לעיין בשופר שניקב, והנקב היה בחלקו הצר או סמוך לו עד שא”א לתקוע בשופר כי לא יוצא ממנו כל קול וסתמו האם חוזר השופר להכשירו, או שמא כל כה”ג בטל ממנו כל תורת שופר ואינו חוזר להכשירו ע”י סתימה.
והנה המאירי הוא יחיד בין הראשונים שפירש את לשון הגמ’ מעכב את התקיעה שא”א לתקוע בו ואין קולו נשמע, ולשיטתו מפורש להדיא בגמ’ דאעפ”כ אם סתמוהו וחזר קולו לכמות שהיה חוזר השופר לכשרותו. אך לשאר הראשונים שפירשו דמיירי בשינוי קול בעלמא, חזרה שאלתנו לדוכתה, וצ”ע בזה.
ומ”מ מסתפקנא להלכה, כי כמה ספיקות לא נהירים לי ואין אני בקי במציאות הדברים.
א. האם שופרות נקובים הוי מיעוט המצוי או מיעוט שאינו מצוי. דלגבי איסור והיתר חיישינן למיעוט המצוי כמבואר ביו”ד סימן ל”ט ס”א ובסימן פ”ד סעיף ח’, ולכאורה ה”ה בני”ד לגבי מצות עשה.
ב. האם רוב השופרות הנקובים, יש בהם שינוי קול. ולכאורה נראה דרוב הנקבים הם ע”י תולעים ונקבים אלה קטנים הם מאוד ואין כל שינוי קול על ידם.
ואם אכן נקבים המעכבים את התקיעה ומשנים את קולה מיעוטא דמיעוטא הם, ודאי לא צריך לחשוש להם.
ג. לא נתברר לי אם אפשר להבחין במבט חיצוני בסתימת נקבים. חלק מן המצויים בתחום זה אמרו לי שבקל אפשר להבחין בשינוי מראה השופר המצביע על סתימת נקב, בעוד אחרים אמרו דרק מומחה יכול להבחין בכך.
ד. יש לברר אם רוב הסתימות נעשות במין שופר דהיינו אבקת קרן מרוסקת בתערובת דבק או שמא רוב הסתימות נעשות ע”י חומר פלסטי וכדו’ דהיינו שלא במינם.
והנה כשיש בזה ספק כבר כתב המשנה ברורה (שם ס”ק ל”ו) דהוי ספיקא דאורייתא ויש להחמיר בזה, אך לכאורה יש להקל משום ספק ספיקא וספק ספק ספיקא. ספק אם היה כלל נקב, ואת”ל היה נקב שמא לא היה בו כדי לעכב את התקיעה, ואת”ל היה בו נקב מעכב תקיעה שמא נסתם במינו וכשר בשע”ד בכל ענין.
ומ”מ לא אוכל לכתוב בזה דברים מוחלטים כל עוד לא נתבררו לי ספיקות הנ”ל.
ובאמת נראה דיש להקל בזה מטעם נוסף. דבכל עיקר פסול נסתם באופן שמעכב את התקיעה כתב בדרשת הרמב”ן לראש השנה דכיון שלא תיקנו את השופר תיקון המועיל ועדיין לא חזר קולו לכמות שהיה ודאי הסתימה עומדת להינטל ואינו בטל לשופר, עי”ש. ולפי דבריו נראה לכאורה דבזמנינו שהתיקון נעשה באופן מקצועי, ופשוט שאינה עומדת להינטל, ולכאורה כל כה”ג גם כשהוא מעכב את התקיעה בשופר כשר. ועדיין צ”ע
ב
והנה לכאורה נראה פשוט דנקבים זעירים הנעשים ע”י תולעים שאינם משפיעים כלל על איכות קול השופר אין בהם כל פסול אף לכתחלה. וכ”כ להדיא במשנה ברורה שם ס”ק כ”ח. אך ראיתי בשבט הלוי (ח”ח סימן קל”ג אות ד’) דממידת חסידות להחמיר בנקב כלשהו אף שאינו מעכב את התקיעה משום דברי הפסיקתא (מובא בבהגר”א שם ס”ק י”ט בשם הרוקח) “וה’ אלקים בשופר יתקע, מה שופרו של הקב”ה הוא שלם אף שופר של ר”ה יהא שלם”.
ולענ”ד הדברים תימה, שהרי להדיא איתא שם בפסיקתא (והדברים הובאו במלואם בבהגר”א) “ילמדנו רבינו שופר שניקב וסתמו מהו, כך שנו רבותינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר, מאי טעמא דכתיב ‘וה’ אלקים בשופר יתקע מה שופרו של הקב”ה שלם אף שופר של ר”ה יהא שלם'”. הרי לן בבירור דלא אמרו טעם זה אלא במעכב את התקיעה אבל נקב שאינו מעכב את התקיעה שלם הוא, וז”פ.
ובעומק הענין נראה עפ”י המבואר במס’ שבת (ק”ח ע”א) וכן במס’ חולין (קי”ט ע”ב) “כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב”, והוי שפיר כתיבה תמה, הרי לן דלגבי כתיבה תמה כל שהדיו עובר עליו אינו נקב כלל. כך גם לעניננו כל שאינו מעכב את התקיעה ואין הקול משתנה אינו נקב כלל, וכפשטות לשון הפסיקתא.
ולפי”ז אין כל מקום ואין כל צורך לבדוק ע”י מים אם יש נקב כלדהו.
ג
ולגבי החשש מצד עצם עיצוב השופר וכיפופו מצורתו הטבעית.
כתב במנחת יצחק (ח”ח סימן נ”ד) באריכות גדולה לדון בזה ואף שהביא מדברי גדולי האחרונים שיש ללמוד מדבריהם לקולא, מ”מ כתב דלכתחלה ראוי להחמיר בזה.
ויסוד השאלה אם הוי “דרך העברתו”. וכדי להבהיר במה דברים אמורים נעתיק את המבואר במקור הסוגיה.
הנה איתא במס’ ר”ה (כ”ז ע”ב) “הפכו ותקע בו לא יצא א”ר פפא לא תימא דהפכיה ככתונא אלא שהרחיב את הקצב וקיצר את הרחב, מ”ט… והעברת דרך העברה בעינן”. הרי לן דאם הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול משום דלא הוי כדרך העברתו. ועוד מבואר שם דבהפכו כי כתונא לא צריך קרא. ונחלקו הראשונים בביאור דברי הגמ’.
רש”י פירש דבהפכו כי כתונא פשוט דאין זה דרך העברתו ופסול, אך הרא”ש (פ”ג ס”ד) הביא פירוש דבאמת כשר, דכיון דהקצר נשאר קצר והרחב נשאר רחב שפיר הוי דרך העברתו.
הרי לן מדברי הגמ’, דאם הרחיב את הצר והצר את הרחב פסול, ובהפך את הצד הפנימי לחיצון נחלקו הראשונים. ובשו”ע (שם סעיף י”ב) נפסק כשיטת רש”י דכה”ג פסול.
ויש להסתפק האם כפיפת השופר ושינוי צורתו ועיצובו מחדש הוי שינוי מדרך העברתו.
והמנח”י הביא שם ראיה גדולה מדברי הפמ”ג דאין בזה כל פסול.
דהנה האשל אברהם סק”א וכן במש”ז סק”א נסתפק במי שיש בידו שני שופרות של איל פשוט ושל מין אחר כפוף איזה מהן עדיף. ואף ששופר של איל מטבעו לעולם כפוף הוא, נפ”מ ביישרו אותו ע”י רותחים. וכתב להכריע דשל כפוף עדיף משל איל, עי”ש. אך מ”מ פשיטא ליה דאין כל פסול במה שפישטו את הכפוף ופשוט אפוא דאם עיצבו את הכפוף ושינו את כפיפותו אין בכך כל פסול לשיטתו. ועיין במרדכי למסכת סוכה (סימן תשי”א) דשל כפוף מעכב אף בדיעבד.
וכך הוכיח עוד מדברי הערוך לנר שם שכתב לפרש את כונת התוס’ שכתבו דיש לקחת שופר של איל משתי סיבות. משום סגולת האיל להזכיר עקידת יצחק כמבואר בגמ’ (ט”ז ע”ב), ומשום דכפוף הוא דכל היכא דכייף דעתיה טפי מעלי וכמבואר בגמ’ (כ”ו ע”ב).
וכתב הערל”נ דנפ”מ בין שני הטעמים בשופר של איל שעשהו פשוט ע”י רותחין. הרי שגם בדבריו מבואר דאין בזה כל פסול מצד דרך העברתו.
ועוד הביא את דברי היום תרועה שכתב דפסול דרך העברתו לאו דוקא בתרתי לריעותא דהיינו שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב אלא אף בחד מהם סגי לפסול, דהיינו בהרחיב את הקצר או קיצר את הרחב, דאף בחדא מתרוייהו שוב לא הוי דרך העברתו, עי”ש.
ולמסקנת הדברים נקט דראוי להחמיר בשופר שעוצב וכופף שלא כטבעו, עי”ש.
ועוד ראיתי להגר”מ שטרנבוך שליט”א במועדים וזמנים (בהוספות לח”א סימן ה’) שכתב גם הוא לפקפק בשופרות אלה ששינו צורתם הטבעית אך מטעם אחר, דשמא נשתנה קולם על ידי כיפוף זה, עי”ש.
ולענ”ד אין לפקפק כלל בשופרות אלה, ומהי”ת להוסיף על דברי חכמים, ולומר מה שלא אמרו הם. וביותר תמה אני שהרי אין השופר דבר טבעי כמו הלולב והאתרוג שקוטפים מן העץ כפי שהם. ובהכרח יש לעצב את השופר ולייצר אותו מן הקרן. קודם צריך לחתוך את השופר מראש הבהמה, ושוב יש להשרות את השופר ולהוציא את הזכרות מן הקרן. אחר כך צריך לחתוך את חודו, ולקדוח בו חור על מנת שיוכל לנשוף לתוכו. וכל אלה הם שינוי צורתו הטבעית. ועוד דקרן של איל מטבעה מתעגלת באופן שאי אפשר כלל לתקוע בה אלא אם יפשיטו אותה ויישרו אותה במקצת, וא”כ פשוט דאין כל פסול בעיצוב השופר.
ולמיעוט ידיעתי אין כלל בשוק שופרות של איל בלתי מעוצבים באופן מלאכותי, ולא ידעתי מה כונת הגאונים בכותבם שיש לתקוע “בשופר תימני” שהוא טבעי ובלתי מעוצב, כי מהמעט שחקרתי ודרשתי כל השופרות נשתנו מצורתם הטבעית.
ונראה עוד בזה, דהנה במשנ”ב ס”ק ס”א פירש את הפסול של הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב “דבעינן שיהא כדרך גדילתו שהצד הקצר מול פה האדם”, ומקורו מדברי הריטב”א שם, וכ”כ הלבוש (שם סעיף י”ב).
ולפי דבריהם נראה דאין פסול אלא כשהוא תוקע מן הצד הרחב לאחר שקיצרו, דאין הפסול בעצם השופר אלא באופן התקיעה בו. ולשיטתם מסתבר דאין כל פסול בני”ד כיון שהוא תוקע מן הצד הקצר שהוא מול פי האדם.
אמנם בשו”ע הרב (סימן תקפ”ו סעיף י”ב) וכן במטה אפרים (תקפ”ו סעיף כ’) כתבו להדיא דבין אם תקע מן הצד הרחב ובין אם תקע מן הצד הקצר לא יצא יד”ח הרי שהבינו דהוי פסול בעצם השופר ולא רק בדרך תקיעתו.
ומ”מ כיון שמצינו להדיא בדברי הפמ”ג והערל”נ שדעתם להקל בזה, ומסתבר מאד כדבריהם דרק שינוי גמור ומוחלט בצורת השופר והפיכתו הוי שלא כדרך העברתו. ולא מצינו מי שחולק עליהם, נראה דיש להקל בזה בשופי.
סו”ד נראה דשופרות אלה כשרים הם ואין כל פסול מצד עיצובם.
ביקרא דאורייתא
אשר וייס

רחמנא דעני לתבירי ליבא ענינא
אמש, בעמדי בתחנון ובזעקה, ורחושי מרחשין שפתי את פרקי הסליחות אמרתי ביחד עם כל בית ישראל:
“מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו, מי שענה ליצחק כשנעקד ע”ג המזבח הוא יעננו.. וכן ביעקב, ביוסף, במשה, באהרן, בפנחס הקנאי, ביהושע, בשמואל הנביא, בדוד, באליהו, ביונה, בחזקיהו מלך יהודה, בחנניה מישאל ועזריה, בדניאל, במרדכי ואסתר ובעזרא, ומסיימים “מי שענה לכל הצדיקים והחסידים והתמימים והישרים הוא יעננו”.
ותהיה גדולה עלתה בלבי, וכי למה יענה, וכי אין כאן עזות מצח, וכי ראויים אנחנו שהקב”ה יעננו כפי שענה להני גדולי עולם שהאפילו פני חמה בקומתם, וכי אין כאן עזות מצח לומר מי שענה לכל הצדיקים והחסידים והישרים והתמימים הוא יעננו, וכי חסידים וצדיקים וישרים ותמימים אנו.
ולבי אומר לי, דמשום כך מוסיפים אנו בלשון ארמית “רחמנא דעני לעניי ענינן, רחמנא דעני לתבירי לבא ענינן, רחמנא דעני למכיכי רוחא ענינן”.
מלבד החסידים והתמימים וכו’ הזוכים בדין ובדין הן נוטלים שכרם, עונה הקב”ה לשבורי הלב ונמוכי הרוח, הלא “קרוב ה’ לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע” (תהלים ל”ד י”ט).
מקום מיוחד יש למעלה בשביל אלה הפונים אל הקב”ה בכפיפות קומה, בנמיכות רוח ובשברון לב, וביניהם מצטופפים גם אנחנו ברוח נשברה ובלב נכנע, ומבקשים אנו גם אם אין אנו מן הצדיקים והישרים והתמימים, מ”מ תבירי לבא ומכיכי רוחא אנחנו, ובין כולם רחם גם עלינו.
ומשו”כ אומרים אנו בקשות אלו בלשון ארמי, דכבר אמרו חז”ל (שבת י”ב ע”ב) דאין מלאכי השרת מבינים לשון זה, והתוס’ בברכות (ג’ ע”א) כתבו דכאשר רוצים אנו שהמלאכים לא יבינו את דברינו מבקשים אנו בלשון ארמית. (ועיין תוס’ בשבת שם ד”ה שאין).
דהנהגה זו של מדת הרחמים לא נמסרה למלאכי השרת כלל ואין להם חלק בה, אין היא אלא בין אבינו שבשמים לבניו אהוביו, ורחמים אלה למעלה הם ממדת הדין, והמלאכים אף מקנאים בה, וכדי שלא יתערבו לקלקל, וינסו ללמד חובה על בני ישראל, פונים אנו להקב”ה בעצמו בלשון שזר לא יבין.
כי כאשר הקב”ה דן אותנו במדת הרחמים, אין למדה זו קץ.
בא וראה מה שאמרו בירושלמי (סנהדרין מ”ט ע”א):
“רבי הונא בשם רבי אבהו הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה כביכול הא בשביל ישראל נעשה שכחן, מה טעמא (מיכה ז’ י”ח) נושא עון נשא כתיב וכן דוד אמר (תהילים פ”ה ג’) נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה”.
ועוד אמרו שם:
“א”ר לעזר (תהילים ס”ב י”ג) ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו מעשהו אין כתוב כאן אלא כמעשהו ואין לית ליה את יהיב ליה מן דידך”.
(וכ”ה בירושלמי פאה ה’ ע”א – ע”ב, עי”ש).
והלא הדבר פלאי ואין לו פשר כלל במדת הדין.
הלא חטא החוטא ואין בידו זכות להכריעו לחסד, והקב”ה נותן לו משלו במתנת חנם, וכי מדת המשפט יש כאן.
ויתירא מזו, כפות המאזניים שוים הם, ויש באמתחתו של השטן עוד חבילות עבירות להכריעו לחובה ואזי הקב”ה נעשה שכחן וכאילו שוכח מעוונות חטאים ופשעים ומטה כלפי חסד.
וכמה נפלאים דבריו של רבינו המבי”ט בספרו בית אלקים (פרק ט”ו) הצופה ומבי”ט לטובתן של ישראל, שפירש את הכתוב “ויגבה ה’ צבקות במשפט”.
“והוא כשרוצה הקל יתברך לעשות משפט בחוטאים הוא מגביה עצמו כביכול שלא להביט ולא לפשפש בענין החטאים כ”כ אלא בחטא דרך כלל ולא בפרטי הדברים שבשעת עשיית החטא אשר עליהם נחשב החטא יותר חמור”.
כמה גדולה ועצומה היא מדת הרחמים, כי כאשר הקב”ה דן במצוות ומעשים טובים של ישראל מתבונן הוא בפרטי הפרטים כדי להגדיל זכיותינו, אך כאשר הוא דן בעבירות שבידינו מגביה הוא מעוף ומביט מלמעלה כראות הנשר ואינו מתבונן בפרטי הפרטים וכביכול אינו רואה אלא את הדברים הגדולים והבולטים.
כי כאשר הקב”ה בא לרחם עמו מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל הלא מדת הרחמים אין לה גבול.
ובשברון לב ונמיכות רוח באים אנו לפני ומתחננים.
“ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עמנו במדת הרחמים”.