Welcome to BCBM.org

Tisha BAv Nidcheh (5778) Hebrew Text

פרשת דברים – חזון
תשעה באב נדחה
“בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא” (תענית כ”ט ע”א).
הנה יש לעיין בתשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון האם דינו וגדרו ככל צום נדחה או שמא אמרינן דכיון שרובו של היכל נשרף ביום עשרה באב, כשת”ב נדחה לעשירי באב הו”ל כעצם יום התענית וכל כה”ג הו”ל כאילו תיקנו את יום עשירי באב לתענית ואבילות כיון שביום זה נשרף ההיכל, דמצד העצם גם יום עשרה באב ראוי להיות יום צום ואבל אלא שהעדיפו חכמים יום התשיעי שבו החלה הפורענות, אבל כשא”א להתענות בתשיעי מן הראוי להתענות בעשירי.
וכבר מצאנו סברא זו בטורי אבן במגילה (ה’ ע”א).
דהנה במשנה שם אמרו דת”ב שחל בשבת מאחרין ולא מקדימין. ובגמ’ אמרו דאקדומי פורענותא לא מקדימין, והקשה הטורי אבן דהלא רובו של היכל נשרף ביום העשירי וכבר אמר ר’ יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, אלא שחכמים הכריעו “אתחלתא דפורענותא עדיפא”, וא”כ מסתבר דבחל בשבת לכו”ע יש לקובעו בעשירי באב שבו נשרף רובו של היכל, ומשו”ה מאחרין ולא מקדימין. והקשה דא”כ למה אמרו טעמא דאקדומי פורענותא לא מקדמינן. ותירץ דכיון שאמרו שם דבשביעי ובשמיני נכנסו הנכרים להיכל ואכלו וקלקלו, יש מקום להקדים לימים אלה ולא לאחר, אילולי שאין להקדים פורענות, עי”ש.
ומ”מ חזינן שהטו”א כבר נגע בסברא זו.

ב
והנה במגילה (ה’ ע”ב) מבואר “א”ר אלעזר א”ר חנינא, רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו. אמר לפניו ר’ אבא בר זבדא, רבי לא כך היה מעשה אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים. קרי עליה טובים השנים מן האחד”. ופרש”י דר’ אלעזר הודה לר”א בר זבדא שהעמידו על טעותו ותיקן את שמועתו.
והתוס’ שם (ד”ה ובקש) הסבירו את מה דהוי אמינא שרבי ביקש לעקור את תשעה באב שאינו נדחה דהכונה שרבי ביקש להעביר את התענית מתשעה לעשירי וכדברי ר’ יוחנן כיון שרובו של היכל נשרף בעשירי, עי”ש.
ובשו”ת כת”ס או”ח סימן ק”א הביא פרפרת ממה ששמע מאביו הגדול מרן החת”ס ששאל וכי מה הכרח יש שטעה רבי אלעזר והלא אפשר ששני מעשים היו, ובתחלה רצה רבי לעקור ת”ב שאינו נדחה, ומשלא הודו לו חכמים חזר ורצה לבטל ת”ב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, ואלו ואלו דא”ח.
ואמר החת”ס ליישב, דבאמת שתי סברות אלה תרתי דסתרי המה ואינן יכולות לשכון במדור אחד, דאם רצה להעביר את עיקר התענית לעשירי באב ע”כ ס”ל דכיון שביום זה נשרף רובו של היכל ראוי יום העשירי לצום ומספד ואבל, וא”כ בת”ב נדחה מסתבר דאינו דומה לשאר צומות הנדחים אלא בשנדחה ת”ב ליום ראשון הוי יום זה כיום תענית ואבל ממש ואין כל סברא לומר כיון שנדחה ידחה, ודפח”ח.
(אמנם לול”ד היה מקום לומר היפך הדברים, דכיון שלא הודו לו חכמים והם אמרו דאתחלתא דפורענותא עדיפא, א”כ טען רבי דמסתבר לומר כיון שנדחה ידחה, ואין בעצם סתירה בין השניים, אלא שר’ אבא ב”ז ידע ששמיעתו של ר’ אלעזר בטעות יסודה ורבי לא רצה אלא לעקור ת”ב נדחה).
הרי שגם החת”ס נגע בסברא זו דשאני ת”ב נדחה משאר צומות נדחים משום שגם עשרה באב ראוי להיות יום צום ובכי שבו נשרף רובו של היכל.
והכת”ס כתב לבאר דבסברא זו נחלקו שתי השיטות שבסימן תקנ”ד סי”ט בת”ב שחל בשבת אם מותר בתשמיש המטה, השו”ע מתיר והרמ”א החמיר לאסור משום דאבילות בצנעא נוהגת אף בשבת, עי”ש. דעת המחבר כסברת הטו”א והחת”ס, ולפי סברא זו נעקר ת”ב לגמרי מיום התשיעי וכאילו יום העשירי באב עומד במקומו כעיקר יום הצום והאבל, ומשו”כ השבת מותרת אף בת”ה, אך לשיטת הרמ”א הרי זה ככל צום נדחה ות”ב עומד במקומו, אלא שלמעשה תיקנו שכל דיניו ומנהגיו ידחו ליום ראשון ומשו”כ חייב בשבת באבילות דצנעא, עי”ש ודו”ק.
וכבר הקדימו רבינו הרשב”א בעיקר סברא זו בשו”ת הרשב”א (ח”א סימן תק”כ) שנשאל בת”ב שחל בשבת אם מותר בתשמיש וכתב “נראה לי שאין נוהג בו שום אבילות דהא אמרינן מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו, וכל שכן דלגמרי עקרוה מתשיעי ואוקמוהו אעשירי, ומעיקרא היה ראוי לקובעו בעשירי כדאיתא התם”. והדברים ברורים.
ועוד יש לומר בדרך זו, דבכך נחלקו שתי השיטות שבסימן תקנ”א ס”ד בענין ת”ב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון אם השבוע שלפניו הוי בכלל שבוע שחל בו ת”ב. דמתחלה הביא השו”ע ששני השבועות אין בהם חומרא דשבוע שחל בו ת”ב, זה שלפניו משום שת”ב נדחה מיום השבת ליום ראשון שאחריו, וזה שלאחריו משום דקיי”ל להלכה דאין איסור אלא לפניו ולא לאחריו. ושוב הביא י”א דשבוע שלפני השבת הוי ככל שבוע שחל בו ת”ב, עי”ש.
וכבר כתב המהרי”ל (הל’ י”ז בתמוז ות”ב אות ז’) דבת”ב נדחה אין שבוע שחל בו “כיון שנדחה לאחד בשבת אין עליה דין ט’ באב אלא כאילו איקלע קביעותא בא’ בשבת דמי”.
ונראה לכאורה דאם הוי ככל תענית נדחה מסתבר דשבוע שלפניה הוי ככל שבוע שחל בו ת”ב דכעין גדר דחויה הוא, דרק משום שאסור להתענות ולהתאבל בשבת קודש נדחה בפועל ליום ראשון, אך אם יום עשרה באב נכנס תחתיו כיום אבילות מצד עצמו מסתבר טפי דאין השבוע שלפניו כשבוע שחל בו ת”ב.
ולפי”ז הולך הבית יוסף לשיטתו שהרי ס”ל דבחל ת”ב בשבת מותר בתשה”מ, הרי דס”ל דת”ב נעקר לגמרי מיום התשיעי וחל בעצם על יום העשירי, ומשום כך נקט עיקר כשיטה ראשונה דאין השבוע שלפניו כשבוע שחל בו ת”ב. וכידוע מכללי השו”ע דבכל מקום שהביא שיטה ראשונה בסתמא ושיטה שניה בשם י”א, דעתו להלכה כשיטה ראשונה.
והרמ”א שחולק על השו”ע בסימן תקנ”ד וס”ל דאסור בתשה”מ, מן הדין היה שיחלוק להלכה על הכרעת השו”ע בסימן תקנ”א בענין שבוע שחל בו ת”ב אלא שבלא”ה אין בזה נפ”מ לדידיה שהרי כתב שם מנהג אשכנז להחמיר בכל תשעת הימים שמר”ח אב, ודו”ק בכ”ז.
ולכאורה נראה שבשאלה זו נחלקו הבבלי והירושלמי. שהרי כבר הבאנו לעיל את המבואר במגילה ה’ ע”א למה מאחרין ת”ב כשחל בשבת משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן, אך בירושלמי במגילה (ה’ ע”ב) הביאו על משנה זו דביום תשעה באב הציתו את האור בביהמ”ק ורובו של היכל נשרף ביום העשירי, וברור שכונתם לבאר בזה למה מאחרין ולא מקדימין ת”ב שחל בשבת, הרי לן מקור מפורש בירושלמי לסברת הרשב”א.
ונמצא שגם הירושלמי הולך לשיטתו שהרי בירושלמי (תענית כ”ה ע”ב) מפורש להדיא דבת”ב נדחה אין השבוע שלפניו כשבוע שחל בו ת”ב, ודו”ק בכ”ז.
אך באמת נראה דשתי שאלות אלה לאו הא בהא תליא, שהרי במנהגי מהרי”ל (הל’ י”ז בתמוז ות”ב אות ז’ – ט’) נקט להחמיר באבילות בצינעא, ומאידך הקיל לגבי שבוע שחל בו ת”ב, וכן גם במרדכי (תענית תל”ה – תרל”ט), הרי דאף אם נקטינן שאכן עקרו לגמרי ת”ב ותקנו תחתיו י’ באב מ”מ יש מקום להחמיר לגבי אבילות בצנעא, וכן פשוט גם בסברא דאין הכרח לתלות הני תרתי זב”ז.
ובאמת נראה עוד בעיקר כונת הרשב”א ושיטת השו”ע דבת”ב נדחה אין אבילות אף בצנעא, דאין זה משום סברת הטורי אבן אלא משום סברא פשוטה, דעד כאן לא מצינו דנוהגין אבילות בצנעה בשבת אלא באבילות דיחיד דהלא נצטווינו בשבעת ימי אבילות ולעולם שבת בכללם, ובהכרח דאף בשבת נוהגין אבילות בצנעא דאל”כ אין לך שבעת ימי אבל, משא”כ בת”ב שחל בשבת דעקרוה לגמרי מת”ב ותיקנו להתאבל ולהתענות בעשרה בו, וכיון שמתאבלים ומתענים בי’ באב מסתבר טפי שעקרו את ת”ב לגמרי. ומה שכתב הרשב”א דמעיקרא היה ראו להתענות בעשרה באב אין זה אלא תוספת בעלמא לרווחא דמילתא להדגיש דמסתבר לפרש שעשירי באב אינה תוספת בעלמא על ת”ב, אלא שעקרו את התענית מת”ב ואוקמוה בעשרה באב.
ובאמת מסתבר כן, דאת”ל שזה עיקר סברת הרשב”א איך למדין י”ז בתמוז ועשרה בטבת מתשעה באב ושמא לא אמרו במשנה שהתענית נדחית ליום א’ אלא בתשעה באב בלבד משום דמעיקרא היה ראוי להתענות בו, משא”כ בי”ז בתמוז וי’ בטבת, וז”פ.
ודעת המחמירים היא דכיון שעיקר התענית בתשעה באב הוא מסתבר טפי שאכן אבילות דצנעא נוהגת אף בת”ב בשבת, ואכן נוהג באבילות מסויימת בשני הימים גם יחד.
ומ”מ נראה דלא נחלקו בשורש הגדר ובעיקר ענין ת”ב נדחה, אלא בדקות הסברא האם מסתבר לומר דמשנדחה התענית מתשיעי לעשירי פטרוהו לגמרי בתשיעי אף מאבילות דצנעא ונכנס עשירי תחתיו, או שמא מסתבר טפי לומר דמ”מ נוהג אבילות בצנעא בת”ב שחל בשבת, אלא דכיון שא”א להתענות ולהתאבל בפרהסיא בשבת מתאבל ומתענה בעשירי ומ”מ לא נפטר מאבילות בצנעא אף בתשיעי.
וכך גם במה שנחלקו אם יש דין שבוע שחל בו ת”ב, אין זה תלוי בשורש גדר ת”ב נדחה, אלא בשאלה מסויימת האם מסתבר להחמיר בשבוע שחל בו ת”ב כאשר בת”ב גופה אין אנו נוהגין כל מנהגי אבילות כיון שחל בשבת.
מר סבר דמ”מ הוי שבוע שחל בו ת”ב ובימים הקרבים לת”ב יש להחמיר בהם באבילות דהלא בשביעי כבר נכנסו אויבים להיכל ואכלו וקלקלו, ומר סבר דכל שאינו מתאבל בת”ב גופה לא מסתבר להחמיר בשבוע שלפניו.
ומ”מ אין שתי שאלות אלה תלויות כלל זב”ז, ומשו”כ חזינן דאף שהשו”ע הביא שתי שיטות לגבי שבוע שחל בו (בסימן תקנ”א) לא הביא כלל מי שחולק לגבי תשה”מ (סימן תקנ”ד) דבאמת לא הא בהא תליא ואין זה ענין אצל זה. ודו”ק בכ”ז.

ג
ועוד נפ”מ בין שתי דרכי הבנה אלה כתב האבני נזר (או”ח סי’ תכ”ו) וכך כתב גם הרב השואל בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סימן שס”ג) בענין קטן שהגדיל ביום ת”ב נדחה אם חייב להתענות, דאת”ל דהוי ככל תשלומין הלא כלל גדול בידנו דהפטור בעצם בזמן עיקר החיוב פטור אף מן התשלומין, אך אם נאמר שת”ב נדחה חל בעצם ביום עשרה באב יש מקום לומר שחייב להתענות מעיקר הדין.
אך באמת נראה דאם דבריהם נכונים בשורשם מסתבר דלכו”ע הוי תשלומין דמ”מ ברור דעיקר היום הלא בת”ב כתקנת הנביא, והיום עשירי באב הוי נדחה ותשלומין. והרי חזינן דבת”ב נדחה הקילו טובא לגבי בעל ברית ומעוברת וחולה (עיין לקמן אות ב’). אך באמת נראה דפשוט הדבר שקטן זה חייב מעיקר הדין דשאני תשלומין דיחיד ודאקראי מתקנת חכמים הקבועה לכל בית ישראל, ואין גדר ת”ב נדחה כגדר תשלומין כלל, ומאחר שתיקנו שת”ב שחל בשבת חייבין הכל בצום ואבילות בי’ באב הוי ככל תענית שכל בית ישראל חייבין בה. כך נראה פשוט לענ”ד. ושו”ר בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ה סימן ק”ל) שגם הוא פלפל בתחילה לדמות ת”ב נדחה לתשלומין, אך שוב כתב דפשוט דחייב להתענות כמבואר, עי”ש.
ד
אמנם יש לעיין במה שמצינו בכמה הלכות דאף לשיטת הרמ”א דנהגו להחמיר במנהגי אבילות מר”ח אב מ”מ אף לדידיה יש חומרא יתירא בשבוע שחל בו תשעה באב. ונביא כמה דוגמאות:
א. בסימן תקנ”א סעיף י”ד מבואר דאסור לכבס בגדי קטנים בשבוע שחל בו ת”ב, ובמשנ”ב (ס”ק פ”ב) כתב בשם החיי אדם דאף לדידן אין להחמיר בבגדי קטנים אלא בשבוע שחל בו ת”ב ולא לפני”כ.
ב. בסעיף י’ שם לגבי סעודת מצוה כגון ברית מילה ופדיון הבן וכדו’ דבשבוע שחל בו ת”ב אין לאכול בשר ואין לשתות יין אלא מנין מצומצם. ובמשנ”ב ס”ק ע”ז כתב בשם דרך החיים דיש להקל בזה מר”ח עד שבוע שחל בו ת”ב ולא כדברי הלבוש והח”א שהחמירו בזה מראש חדש.
ג. ושם בסעיף ה’ איתא “אסור לעבריות לכבס בגדי עכו”ם בשבוע זה”. ובמשנ”ב ס”ק מ”ג הביא בשם הח”א דאף לדידן אין להחמיר בזה אלא בשבוע שחל בו ת”ב.
ד. שם בסעיף ג’ במקור דברי הרמ”א שאנו נוהגין להחמיר בכל זה מתחילת ר”ח עד סוף התענית, כתב המשנ”ב בביאור הלכה ד”ה ואנו נוהגין דמי שאין לו אלא חלוק אחד יכול להקל מר”ח עד השבת, ואינו אסור אלא בשבוע שחל בו.
הרי לן מכל זה דאף לשיטת הרמ”א יש חומרא בשבוע שחל בו ת”ב יותר מבתשעת הימים, ויש לשאול לדרכנו מה הדין בכל אלה כאשר ת”ב חל בשבת. ולפי המבואר לכאורה יש להחמיר לשיטת הרמ”א, דכיון דלשיטתו ת”ב שחל בשבת אסור בתשה”מ ואבילות בצנעא נוהגת בשבת זו ולא כשיטת הרשב”א, משום דס”ל להרמ”א דאין בין ת”ב נדחה לשאר הצומות הנדחין ולשיטתו יש להחמיר דאף בחל בשבת יש דין שבוע שחל בו ת”ב וכשיטה השניה שהביא השו”ע. אך לא ראיתי בספרי גדולי הזמן הלכה זו.
ומשו”כ נראה טפי לפי מה שכבר כתבתי לעיל דבאמת שתי הלכות אלה לאו הא בהא תליא, והרמ”א אכן הסכים לדעת השו”ע לגבי שבוע שחל בו ת”ב אף שחולק עליו לגבי אבילות בצנעא.

ב
מעוברת וחולה קצת בת”ב נדחה
לשאלת רבים בנשים מעוברות האם חייבות להתענות בת”ב נדחה.
הנה ידוע מש”כ בשו”ת שבות יעקב ח”ג סימן ל”ז:
“תשעה באב שנת תפ”א שחל להיות בשבת ונדחה לאחר שבת ואחד הי’ לו חולי שאין בו סכנה כ”כ וקיבל עליו התענית והתענה עד אחר חצות לזמן מנחה גדולה ונחלש עד שצוה הרופא שלא יתענה יותר והורה להם המורה שיתפלל מנחה גדולה ואח”כ יאכל ולפי שהתפלל תפלת מנחה ביחידות שכח מלהניח תפילין כדינו ושאל השואל מה תקנתו. תשובה הנה בודאי מה שהורה המורה שיתפלל מנחה גדולה יפה עשה כיון שנדחה ט”ב על יום א’ א”צ להשלים אפילו בחולי קצת וכן נהגתי להורות ביולדו’ תוך שלשי’ או במעוברת ומיחוש קצת דהא אפילו משום כבוד המילה הקילו בהנ”ל כמבואר בא”ח סימן תקנ”ט סעיף ט’ כ”ש במקום חשש חולי”.
הרי לן שגאון זה הקיל לחולה קצת ולמעוברת שיש לה מיחוש, והגרעק”א הביא דבריו בסימן תקנ”ט ס”ט, וכ”ה במשנ”ב בבה”ל שם.
וראיתי מי שכתב דלא הקיל השבות יעקב אלא משש שעות ולמעלה, אך לענ”ד זו טעות. דכל שמתירים אנו לאכול בתענית משום חולי לא מצינו לחלק בין לפני חצות ולאחריו, אלא דבהכי מיירי השבו”י וזה שאלת השואל, ואין מדבריו כל הכרח שלא הקיל אלא לאחר חצות.
ואף שהשבות יעקב הוכיח להקל מהמבואר בעירובין (מ”א ע”א) ובתענית (י”ב ע”א) דר”א בן צדוק אמר דפעם אחת חל ת”ב בשבת ונדחה לאחד בשבת “והתענינו ולא השלמנו משום שיום טוב שלנו היה” משום שהקריבו קרבן עצים, וכתב השבו”י דאם התירו לבעל שמחה כ”ש שהתירו לחולה ומעוברת. ולכאורה יש מקום לומר “דיו לבא מן הדין להיות כנידון” ואין לנו להתירו אלא מחצות ואילך ולא לפני כן.
באמת אין נראה כן, דרק כאשר התירו לבעל שמחה התירו לו רק לאחר חצות, דהלא מצדו אין כלל צורך שיאכל ולא התירו לו אלא משום יו”ט, ולמה לא יתענה לפחות עד חצות היום ומה הפסד יש בכך. אבל כאשר התירו משום חולי וצער מהי”ת להכביד על החולה כיון שמעיקר דין התענית לא יצא ידי חובתו.
וכך ברור מתוך לשון הגרעק”א שכתב “וכן בחולי קצת ומעוברת שיש מיחוש קצת מותרים לאכול, ת’ שבות יעקב ח”ג סל”ז”. הרי לן שלא ס”ל דחייב להתענות תענית שעות עד לאחר חצות, ובבה”ל העתיק את לשונו של הגרעק”א. אמנם יש מקום לטעון דכיון דקאי אדברי השו”ע שכתב להדיא לגבי בעל ברית דאינו משלים התענית אלא אוכל אחרי חצות ה”ה לחולה ומעוברת, אך לענ”ד נראה יותר מפשטות לשונם דלא חילקו בין לפני חצות לאחריה.
ובאמת כבר מצינו במגן אברהם (תקנ”ד סק”ט) שכתב להקל ביולדת תוך ל’ שלא תתענה בת”ב נדחה וגם הוא התבסס על המבואר בסעיף זה דבעל ברית אוכל בת”ב נדחה, ולא כתב שמותר לה לאכול רק אחרי חצות ומשמע שלא ס”ל לחלק בכך, וביותר נראה כך בלשון המשנ”ב שהביא דבריו (תקנ”ד ס”ק י”ד) וכתב “בט”ב שנדחה יש להקל שלא תתענה. ועיין בא”ר שכתב דאפילו יולדת שאינה מתענה תתענה איזה שעות אכן אם גם זה קשה לה לא תתענה כלל”. ומוכח מלשונו שמותר לה לאכול לפי הצורך ולאו דוקא לאחר חצות אלא שגם הלכה זו למד המג”א מהא דבעל ברית.
אמנם יש מי שחולק על עיקר דינו של השבות יעקב, וס”ל דדין ת”ב נדחה כדין ת”ב בעלמא לענין עוברות ומינקות ושאני מבעל ברית. כ”כ בשו”ת מהר”ש הלוי (ח”ב סי’ ב’).
אך נראה להלכה דיש להקל כשיטת השבו”י, הגרעק”א והמשנה ברורה, ובפרט שיש להם בית אב בדברי המגן אברהם. ואף שהמג”א מיירי ביולדת ולא במעוברת ומניקה, מ”מ דין אחד להם דהא יולדת תוך ל’ יום מתענה בת”ב ואעפ”כ הקיל המג”א בת”ב נדחה, וגם המג”א וגם השבו”י למדו מהא דבעל ברית אינו משלים תעניתו וכמבואר.
אמנם המג”א (תקנ”ט סקי”א) כתב בשם כה”ג ושו”ת הרדב”ז דכבר נתפשט המנהג להחמיר בבעל ברית אפילו בשאר צומות הדחויין וק”ו בת”ב. ועוד כתב דכיון שנתפשט המנהג לעשות את הסעודה בלילה גם מטעם זה אין להקל אף בשאר צומות, עי”ש.
אך רבים מן האחרונים דחו את דברי המג”א ונקטו עיקר כדברי השו”ע, ועי”ש באליה רבה (ס”ק כ”ה). וכתב המשנ”ב בשעה”צ (ס”ק ל”ט) שלא העתיק את דברי המג”א כיון שהא”ר והח”א (כלל קל”ו ס”ז), והשע”ת (ס”ק ט”ו) כתב דאין זה אלא מנהג תוגרמא ואין זה מנהג מדינותינו, עי”ש.
וגם מש”כ שכבר נתפשט המנהג לעשות הסעודה בלילה, באמת בזמנינו אין המנהג אלא לעשות את הסעודה סמוך לברית מילה ולא בלילה.
אך מ”מ נראה פשוט דעד כאן לא נחלקו אלא בענין בעל ברית, אבל בחולה ומעוברת לכו”ע יש להקל, דהלא המג”א שחלק על השו”ע לגבי בעל ברית הוא זה שלמד מדבריו להקל גבי יולדת, וע”כ דלאו הא בהא תליא וביולדת וכדו’ יש להקל לכו”ע.
וכך נראה הלכה למעשה.
וע”ע בבהגר”א (סי’ תרפ”ו ס”ב) שנקט עיקר כדברי התוס’ (ר”ה י”ט ע”א) שת”ב נדחה אינו קל משאר הצומות, אך מאידך גיסא ס”ל דבעל ברית מותר לו לאכול ככל שאר הצומות אף שאינן נדחין, עי”ש.

קרא עלי מועד
(תשעה באב שחל בשבת – תשע”ח)
“צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו” (זכריה ח’ י”ט).
הנה יש לעיין בתשעה באב שחל בשבת לכשנזכה והימים יהיו לששון ולשמחה, האם נחגוג בשבת או ביום ראשון כדין תשעה באב נדחה.
ובתורת משה לרבינו החתם סופר (פרשת דברים ד”ה מריש) כתב דאכן יום א’ יהיה יו”ט, והוכיח כן ממה שאין אומרים תחנון בתשעה באב נדחה משום דאיקרי מועד, הרי דגם המועד נדחה ליום ראשון, עי”ש.
ואם לדין יש תשובה, דלעולם המועד קשור לתענית, דשני צדדים של מטבע אחד הם והא בהא תליא, ובזמן שהתענית נדחה ליום ראשון, אותו היום נקרא מועד, אבל לעתיד לבא שהיום יהפך עלינו מיגון לשמחה לכאורה שבת קודש יהיה גם יו”ט וכשאר ימים טובים שחלים בשבת שאינם נדחים.
ועוד יש להעיר דהלא אף בזה”ז כשחל תשעה באב בשבת אין אומרים צדקתך בשבת משום דאיקרי מועד, הרי דאף בשבת איקרי מועד, ואם נקבל את דרכו של החת”ס לכאורה יתחייב מזה דשני הימים יהיו מועד ולא רק יום ראשון.
אך בעיקר דברי החת”ס יש לתמוה דמה ענין קרא עלי מועד להבטחת הנביא שהימים יהיו למועדים טובים, הלא רק ת”ב מכל ארבעת הצומות איקרי מועד, אך כולם יהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
ובאמת נראה לענ”ד דיש מקום לטעון דלעתיד לבא כשנזכה וה’ ישוב אל עמו, יהיו שני הימים לששון ולשמחה בכל שנה ושנה ולא רק כשחל תשעה באב בשבת, וסברא פשוטה היא.
דהנה אמר רבי יוחנן (תענית כ”ט ע”א):
“דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא”.
הרי לן דיש טעם וסברא להתענות בעשרה באב משום שבו ביום נשרף רובו של היכל וזה סברת רבי יוחנן, אלא שחכמים הכריעו דתחילת הפורענות עדיף, ובמק”א ביארתי דאלה ואלה דא”ח, ובתשעה באב נדחה י”א דמתענין ביום ראשון לא רק משום שאי אפשר להתענות בשבת אלא גם משום שביום ראשון נשרף רובו של היכל, אלא שלא רצו חכמים לתקן צום ואבל שני ימים משום סכנה, (ועיין ירושלמי (ר”ה פ”א ה”ד, ח’ ע”ב) דאבוה דר’ שמואל בר רב יצחק התענה יומיים ביוה”כ ומת בו ביום), וגם משום שאין להתאבל יותר מדי, ומשו”כ נחלקו בדעותיהם אם ראוי להתענות ביום התשיעי או ביום העשירי, אבל לעתיד לבא כאשר הימים יהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, כו”ע מודים שראוי להודות ולהלל ולשבח ולעשות יום טוב גם בתשיעי שבו התחילה הפורענות וגם בעשירי שבו נשרף רוב של ההיכל.
וכתב כתב רש”י (תהלים צ’ ט”ו):
“שמחנו כימות עניתנו – שמחנו לימות משיחנו כמנין ימות שעניתנו בגליות וכמנין שנות אשר ראינו רעה”.
מהרה יבנה בית המקדש ונזכה שהימים יהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים ושמחת עולם על ראשם במהרה בימינו אמן.

לפתוח בדרכי התשובה
הנה חידוש גדול חידש הנשר הגדול ברוחו הגדולה, וכך כתב הרמב”ם (הל’ תעניות פ”ה ה”א):
“יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'”.
ויש לתמוה מנ”ל שארבעת הצומות משום תשובה הם, ולכאורה לא נתקנו אלא משום אבילות על חורבן ציון וירושלים ובית מקדשנו. ועיין במנחת אשר על המועדים (ח”ב סימן ל”ו) שם ביארתי שיש ד’ אבות וגדרים בתעניות, תשובה, אבילות, ריצוי וזכר, וביארתי דכל עיקר ד’ צומות אינם אלא משום אבילות וצער.
אך באמת דברי הרמב”ם פשוטים בתכלית שהרי אמרו חכמינו (ירושלמי יומא ה’ ע”א):
“כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו”.
(ולא כפי המורגל בפי ההמון דכל שלא נבנה בימיו כאילו חרב בימיו אלא כאילו הוא החריבו).
ואם אכן אנו החרבנו את בית המקדש עלינו לעשות כל שבידינו לבנותו מחדש. הלא השובר כלי ומחריב בית מוטל עליו לתקן ולבנות או לחילופין לפצות את בעל הבית והכלי ולשלם תמורת מה שקלקל. ואם באנו לשלם את המחיר של חורבן הבית הלא מחיר נורא הוא של גלות והרג ואבדון ושמד וגזירות קשות ואכזריות כפי שהיה בשעת חורבן הבית הראשון והשני, ולפיכך עלינו לתקן את אשר קלקלנו ולבנות את אשר החרבנו.
ואין בידינו לבנות את החרוב ולתקן את השבור אלא ע”י תשובה שלימה.
וכך אמרו חז”ל (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתפ”ו – וכן במדרש תהלים סוף פרק קל”ז):
“שאלו את ר’ אליעזר דורות האחרונים כשרים מן הראשונים אמר להם עדיהם בית הבחירה. אבותינו העבירו את התקרה, שנאמר ויגל את מסך יהודה, אבל אנחנו פעפענו את הכתלים, שנאמר האומרים ערו ערו עד היסוד בה, ללמדך שכל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו הכתוב כאלו החריבו, מאי טעמא לפי שלא עשה תשובה”.