Welcome to BCBM.org

Tircha D’Tzibura (5779) Taxt

פרשת בלק
טרחא דציבורא
“וישא משלו ויאמר” (כ”ג ז’).
“בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ולמה לא קבעוהו משום טרחא דציבורא” (ברכות י”ב ע”ב).
א
מקור הלכה זו וגדרה
הנה ראיתי בשו”ת מכתב לחזקיהו לבעל השדי חמד (סי’ ט’) שהביא מה שכתב מהר”י אלגאזי בספר שלמי צבור דטרחא דציבורא הוי איסור דאורייתא, וחלק עליו ונקט דאין כאן אלא איסור דרבנן. ומאחר דנקט שאין כאן אלא ענין דרבנן, כתב דפשוט דאין לעבור על שום איסור דאורייתא או אף איסור דרבנן משום טרחא דציבורא, עי”ש.
ומכיון שאין ספר שלמי צבור תחת ידי, וגם בעל שדי חמד לא גילה מצפוניו בארוכה כדרכו בקדש אלא הביא בקצרה מה שביאר במקום אחר, לא ידעתי במה נחלקו, דבאמת נראה פשוט לענ”ד דענין זה דטרחא דצבורא עיקרו מן התורה, ואף שכל ההלכות ששנו וחידשו משום גדר זה בודאי אינם אלא מדרבנן, מכל מקום עיקרו מן התורה.
דהנה פשיטא לן דטירחא דצבורא משום כבוד הציבור הוא, וכמפורש בשו”ת הרשב”א (ח”א סי’ קט”ו) דטרחא דצבורא משום כבוד הציבור הוא.
וכך מבואר בסוטה (ל”ט ע”ב) “אין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בצבור מפני כבוד הצבור”, וברש”י שם כתב “שטורח הצבור לעכב שם עם הס”ת”, וגם הרמ”א (או”ח סי’ קמ”ח ס”א) כתב דמשום טרחא דצבורא הוא עי”ש.
וכך מוכח במה שאמרו ביומא (ע’ ע”א) “אין גוללין ס”ת בצבור משום כבוד הצבור”, ובריטב”א שם פירש דמשום טרחא דצבורא הוא, וכן כתב המאירי שם (ס”ח ע”ב), וכ”כ הרמב”ם (הל’ תפילה פי”ב הכ”ג) שטורח הצבור הוא שצריכים לעמוד כל שעת הגלילה. הרי לן לשון חז”ל שאמרו “משום כבוד הצבור” והראשונים פירשו דהני הלכתא הוי משום טרחא דצבורא.
(אך יש לעיין בשיטת רש”י שם ביומא שכתב דאין גוללין ס”ת בציבור “מפני כבוד הצבור שיהיו מצפין ודוממין לכך”, אם כונתו גם כן לטרחא דצבורא שיהו מצפין ודוממין ומחכים בחוסר מעש וזה הוי טרחא דצבורא. או שמא כונתו לכבוד הצבור ממש שיהיו מצפין ודוממין, דזה הרי ברור דיש כבוד צבור שאינו קשור לטרחא דצבורא, כהא דמגילה (כ”ג ע”א) דאין אשה קוראה בתורה משום כבוד הצבור, ושם (כ”ד ע”ב) דאין קטן ערום קורא בתורה משום כבוד הציבור, וז”פ).
וכיון שמצינו דהקפידא על טרחא דצבורא היא משום כבוד הצבור, הרי בכבוד הצבור בודאי יש בו עיקר מן התורה דאף על כבוד היחיד נצטוינו להקפיד מן התורה משום “ואהבת לרעך כמוך”, כמבואר ברמב”ם בהלכות דעות (פ”ו ה”ג), וק”ו שיש להקפיד על כבוד הצבור החמור טפי.
אך מאידך פשוט, דכיון שאין כאן ענין מוגדר ואלו מן הדברים שאין להם שיעור, אין פרטי התקנות שתיקנו משום טרחא דצבורא אלא מדרבנן, ככל התקנות שתקנו חכמים משום ענינים נשגבים שעיקרן מן התורה. וכעין זה כתב הרמב”ם (הל’ אבל פי”ד ה”א) דביקור חולים ונחום אבלים וכדו’ מצוות דרבנן הן, אף שכולם בכלל ואהבת לרעך כמוך, וז”פ.
והנה לא ראיתי בדברי הראשונים שהשתיתו הלכה זו על מקור בתורת משה או בנ”ך, אף שלכאורה יש להביא מקור ממה שדרשו חכמים (קידושין ל”ב ע”ב) “מנין לזקן שלא יטריח (את העם לעמוד מפניו), תלמוד לומר זקן ויראת”, וברש”י שם “שלא יעמיד את הצבור”, הרי דאף שהעם נצטוה לעמוד בפני החכם, מצווה החכם שלא יטריח את העם (אמנם אפשר שאין זה משום טרחת הצבור דוקא, ואפשר שמצווה גם להשתדל שלא להעמיד את היחיד. אך חזינן ברש”י שפירש שלא יעמיד את הציבור).
ובספר הפרדס הגדול לרש”י (סי’ קע”א) כתב לבאר את דברי חז”ל בר”ה (ט”ז ע”ב) למה תוקעין ומריעין כשהן עומדין ותוקעין ומריעין כשהן יושבין, הלא אסור להטריח את הצבור בכדי, וז”ל:
“שהקב”ה אינו מטריח את הצבור בכדי כדאמרו בפסיקתא דרב כהנא עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי (מיכה י”ג) פרשה של קרית שמע נתתי לכם ואמרתי לכם ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, מכאן שאסור להטריח את הצבור בכדי”.
הרי לן מקור נוסף למה שאסור להטריח את הצבור בכדי.
ומכל מקום נראה כנ”ל, שעיקר ענין זה מן התורה אף שפרטי הלכותיו מדרבנן.
ב
בעניני קריאת התורה
בהלכות קריאת התורה (או”ח סי’ קל”ה ס”ה) מבואר דכהן שקורא קרית שמע אין ממתינים לו וקוראים ישראל במקומו, משום טרחא דצבורא. ומקורו משו”ת הרשב”א (ח”א סימן קט”ו). ולכאורה מוכח מזה דמשום טרחא דצבורא דוחין איסור או מצוה מדרבנן, דהרי תקנו שכהן קורא ראשון משום וקדשתו (ובמק”א דנתי דשמא יש בזה אף דאורייתא עיין מנחת אשר ויקרא סי’ מ”ח). ויש מזה סתירה לדברי השדי חמד הנ”ל (אות א’).
אך באמת אין בזה ראיה כלל, דהרשב”א שם כתב לנמק שיטתו, “שלא בכל מקום אמרו שיקדים כהן, שהרי במקום תלמיד חכם ואפילו גר קודם לו, ולא יהא כבוד צבור קל מצורבא מדרבנן”. ומכל מקום חזינן מדברי הרשב”א דאין כבוד הציבור דוחה חובת הקדימה לכהן, אלא דמעיקרא לא תקנו להעלות כהן נגד כבוד הצבור. ועוד למדנו מדבריו דטרחא דצבורא משום כבוד הצבור הוא כנ”ל, ואל יהא קל מכבוד ת”ח שקודם לכבוד הכהונה. וע”ע בפירוש המשנה לרמב”ם (ביכורים פ”ג מ”ג) דאף שאין בעלי אומניות רשאין לעמוד בפני ת”ח עומדים הם לפני עולי רגל מביאי בכורים משום “דכבוד הצבור שאני”, הרי גם בדברי הרמב”ם דכבוד הצבור עדיף מכבוד ת”ח.
והרשב”א חזר על משנתו שם בסי’ קפ”ה, ושם הוסיף לבאר בסגנון אחר: “שלא אמרו להקדימו אלא משום כבוד כהונתו, ואם הוא פנוי ומקדימין אחר בפניו נמצאו מקילין בכבוד הכהונה, אבל זה שאינו יכול לעלות ולקרות מחמת שהוא עסוק בקריאת שמע, אין כאן קולא אצל כהונתו”. הרי לן שאין יסוד הדברים שכבוד הכהונה נדחית מפני כבוד הצבור, אלא שאין כאן זילות כלל בכבוד הכהונה, ודו”ק בזה.
ג
מחילה על כבוד כלל ישראל
אמרו ביומא (ע’ ע”א) דמשום שאין גוללין ס”ת בציבור, כהן גדול ביום הכיפורים קורא בחומש הפקודים בעל פה, כדי שלא יצטרכו לגלול את הספר מפרשת אמור לפרשת פנחס. וכבר הקשו מסוגיה זו על הלכה פשוטה דבימי המועדים כשקוראים למפטיר מקרבנות היום, אם אין לצבור אלא ספר אחד גוללין אותו ואין קורין בעל פה, וכמבואר בשולחן ערוך (או”ח סי’ קמ”ד ס”ג). (והבית יוסף שם הביא משו”ת הרשב”א שאכן אין גוללין ס”ת בציבור, ואם אין להם אלא ס”ת אחד באמת יקראו מפטיר בעל פה כמו כהן גדול ביום הכיפורים עי”ש). וכבר עמד בזה המגן אברהם (שם סק”ז), וכתב דהציבור מוחל על כבודו כדי לקיים מצות קריאת התורה כתיקונה, מה שאין כן בכהן גדול ביום הכיפורים שהיה במעמד כל ישראל ואינם מוחלין על כבודם.
ודברי המגן אברהם לכאורה דוחק, דמהיכי תיתי לחלק בין מעטים לרבים ולהניח דמעטים מסתמא מוחלין על כבודם וכל ישראל אין מוחלין, ואם בכל בית כנסת אמרינן דמסתמא מוחלין על כבודם, ק”ו בכהן גדול בבית המקדש ביום הקדוש והנורא בודאי ימחלו על כבודם.
ולולי דברי המג”א היה נראה יותר, דבכבוד כל ישראל לא מהני מחילה על כבודם, וכמו דלא מהני מחילת המלך על כבודו דשום תשים עליך מלך כתיב, כן לא מהני מחילה לענין כבוד כלל ישראל דלא גרע מכבוד מלך שכל כבודו וגדולתו אינו אלא מכבוד ותפארת כלל ישראל, ודו”ק (ועיין תוס’ ע”ז י”א ע”א בהא דעוקרין על המלכים אף דיש בזה צער בעלי חיים “דכבוד המלך הוא כבוד לכל ישראל ודחי איסור דאורייתא”).
ובאמת יש לעיין בכל הנחת המגן אברהם דמהני מחילה לענין כבוד הצבור וטרחתו, דנראה לכאורה דשאני מכבוד יחיד, דכבוד הצבור וטרחתו אינו משום הכבוד הפרטי של כל אחד ואחד מאנשי הצבור אלא גדר כללי לכבד את הצבור ולחוס על טרחתו, ושמא אין בזה דין מחילה.
ושוב ראיתי שהבית יוסף (או”ח סימן נ”ג) דן לגבי מי שלא נתמלא זקנו, דלדעת הרמב”ם שכתב דלא יעבור לפני התיבה משום כבוד הצבור, יכולים הצבור למחול, אך הביא משו”ת הרא”ש (כלל ד’ סי’ יז) שאין הצבור יכול למחול. וע”ע בשו”ת בית יהודה למה”ר יהודה עייאש (או”ח סי’ כ”ב) שטען בתוקף דאין הצבור יכול למחול על כבודו, וע”ע בשו”ת צדקה ומשפט (או”ח סי’ ד’) שהאריך בזה אם ציבור יכולים למחול.
והנה נראה פשוט דאף שכתב המגן אברהם דצבור יכול למחול על כבודו, אין זה אלא בענין הטרחה, אבל לגבי שאר דיני כבוד הצבור, כגון שנשים לא תעלינה לתורה, ערום לא יתפלל וכדו’, ודאי לא מהני מחילה, דבהני יודה אף המגן אברהם דלא מדובר בכבוד של צבור מסויים זה גרידא, אלא בכבוד הצבור בישראל, וענין כללי הוא שנוגע לכבוד ולמעמד הכללי של ציבור בישראל, ודו”ק בזה.
ד
בין חובת היחיד לחובת הציבור
ובשו”ת אבני נזר (חשן משפט סי’ קנ”ב) כתב לישב בדרך אחר, דשאני קריאת הכהן הגדול ביום הכיפורים שאינה מצוות הציבור, אלא קריאה זו על הכהן גדול מוטלת, ולא מן הדין דמשום חובת קריאתו יטריח על הצבור. אבל בקריאת המוספין שהיא מצוות הצבור אין לחשוש לטרחא דצבורא, דהלא כך מצוותן וחובתן, וכשם שחייב אדם לטרוח בכל עבודתו את בוראו כך גם במצוה זו שעל הצבור לטרוח לקיים מצוותן.
אך באמת נראה טפי דאף קריאת הכהן הגדול מצוות הצבור הוא, שכל עבודתו עבודת הצבור הוא דשליח צבור הוא לכפר עליהם.
אמנם ראיתי בגבורת ארי (יומא ס”ח ע”ב) שכתב כיסוד דברי האבני נזר לבאר למה לא מצינו שהכהן הגדול בירך לפני קריאתו ברכת התורה, וכתב דכיון שלא היתה זו חובת הציבור אין חייבין לברך, דברכת התורה שלפני קריאת התורה אינו אלא משום כבוד הציבור עי”ש.
ומכל מקום להלכה כתבו הראשונים דאין לבטל תקנת חכמים משום כבוד הציבור, ולכן גוללין ס”ת כדי לקרוא כהלכה, כ”כ בהגהות מרדכי (גיטין תס”ג) ובריטב”א (יומא ע’ ע”א), והביאם הבית יוסף שם.
והנה נסתפק באגרות משה (או”ח ח”ב סי’ ל”ז) כדת מה לעשות כאשר גבאי בית הכנסת הכין ספר לקריאה, ובטעות הוציאו ספר אחר שאינו גלול למקום הקריאה, האם להחזיר את הספר שהוציאו משום טרחא דצבורא שלא לגלול ס”ת בציבור, או שמא כבוד הס”ת גובר ושלא לבזות הספר עדיף לגלול. והאג”מ הביא את מש”כ הגריעב”ץ בסידור שלו שנחלקו בשאלה זו, והסיק באגרות משה דיש טעם גדול לכאן ולכאן ואין בזה הכרעהף ואם הציבור מוחל על כבודו יגללה והעיקר להימנע מן המחלוקת, עי”ש.
ולענ”ד יש לחלק בזה בין אם שמו לב בעוד הארון קודש פתוח ועדיין עומדים לידו עם הס”ת, דאז מסתבר שיחליפו את הספרים דעדיין לא נגמרה הוצאת הס”ת, ובין אם כבר הגיעו עם הספר לבימה וננעלו שערי הארון, דאז מסתבר טפי שהציבור מוחל על כבודו, דכבר נתבאר מדברי המגן אברהם דציבור יכול למחול על כבודו, ובודאי כך ראוי לעשות משום פגמו של הס”ת.
ה
הוספה על הקרואים לס”ת
עוד מצינו בהלכות קריאת התורה מה שדנו הפוסקים (או”ח סי’ רפ”ב) אם ראוי להוסיף על ז’ הקרואים בשבת, והאליה רבה (שם סק”ג) הביא תקנת מהר”ש מפראג שלא להוסיף על עשרה קרואים משום טרחא דצבורא, וע”ע במשנה ברורה שם (סק”ה). וחידוש מצינו במאירי (מגילה כ”א ע”ב) דהטעם שבמנחה תיקנו שלא להוסיף על ג’ קרואים וגם אין מפטירין במנחה, דכיון שהציבור כבר עמדו שם רובו של יום בקדושה בין תפלה ותורה ודרשה, ויש בהארכתם טורח גדול, חששו טפי לטרחא דצבורא עי”ש.
ועיין בשו”ת שאילת יעב”ץ (ח”א סי’ ס”ד) שכתב בחריפות יתירה נגד מה שנהגו לומר “מי שברך” אחרי עליה לתורה, וכתב דמלבד מה שיש בה פיסוק מעות ובקשת צרכים, יש בו גם טרחא דצבורא ואשרי מי שיבטל מנהג זה, עי”ש. אך אף הוא כתב שמנהג זה עתיק הוא, והנח להם לבני ישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם.
וחידוש גדול מצינו בדין טרחא דצבורא, דלפעמים חששו לטרחא דצבורא אף בזמן מועט ביותר, וכמבואר (או”ח סי’ קל”ט ס”ד) דאין צריך לגלול הס”ת כשהוא מברך לפני הקריאה אלא יהפוך פניו לצד כדי שלא יחשבו שהברכות כתובות בס”ת, ובביאור הגר”א והביאו המשנה ברורה (ס”ק י”ז, וע”ע בבית יוסף), כתב שלא יגלול משום טרחא דצבורא, הרי שחששו לטרחא דצבורא אף שמדובר ברגעים אחדים.
וע”ע בט”ז (סי’ י”ג סק”ג), שכתב דאף דמבואר בשו”ע (סי’ ח’ ס”ט) שצריך לבדוק ציציותיו לפני שמברך עליהם, אם נקרא לעלות לתורה לא יבדוק משום טרחא דצבורא, והט”ז לשיטתו (סי’ ח’ סק”ח) דבדיקה זו אינה אלא חומרא ולא מעיקר הדין, ומכל מקום חזינן דחששו אף לזמן מועט ביותר, ואין בידינו לתת בזה שיעור מסוים ואין לנו אלא דברי הפוסקים לפי הענין והמקום והזמן.
הרי לן הלכות רבות בדיני קריאת התורה המושתתות על הלכה זו דטרחא דצבורא.
ו
בסדרי התפלה
גם בהלכות תפלה מצינו הלכתא גבורתא שנקבעו משום טרחא דצבורא ונפרט מקצתם.
א. הנה מבואר בברכות (כ”א ע”א) דה שאין אומרים י”ח ברכות בתפילת העמידה בשבת ויו”ט משום כבוד שבת הוא, ולפיכך אם התחיל אחד מן הברכות גומרה, עי”ש. ובשו”ת הרשב”א (ח”א סימן קט”ו) כתב בטעמא דמילתא דמשום טירחא דציבורא היא, וכ”כ בפרדס הגדול (סימן קע”ז).
אך בספר המנהיג (הל’ שבת סי’ י”א) בשם הראב”ן הביא כן בשם י”א ודחה דאין הטעם אלא משום שאין להתפלל על צרכיו בשבת, ובגמ’ מבואר דמשום כבוד שבת הוא, וצ”ע בדברי הרשב”א והפרדס.
ב. אין חזרת הש”צ בתפילת העמידה אעפ”י שקבלו עלייהו חובה, וכתב באליהו רבה (סי’ רל”ז סק”ג) בשם לחם חמודות, וכ”ה במשנה ברורה (שם סק”א) דכיון דאין חיוב מעיקר הדין חששו לטרחא דציבורא, עי”ש.
ג. ש”ץ שטעה בלחש אינו חוזר אלא סומך על חזרת הש”ץ משום טרחא דצבורא, כמבואר ברמב”ם (הל’ תפילה פ”י ה”ב) ושו”ע (או”ח קכ”ו ס”ד), עי”ש.
ד. דעת הירושלמי בברכות (פ”ה ה”ג, דף מ’ ע”א) דש”ץ שטעה ודילג ברכה בחזרת הש”ץ אינו חוזר משום טרחא דצבורא, אך כבר כתב הרשב”א (בשו”ת, ח”א סי’ ל”ה) דאין הלכה כירושלמי, כיון שחידוש הוא שלא מצינו בתלמוד דידן.
ה. ועוד מבואר ברמ”א (סי’ קכ”ד ס”ג) דאין להמתין אף לאדם חשוב המאריך בתפלתו משום טרחא דצבורא, ומקורו בשו”ת ר’ בנימין זאב (סימן קס”ח). אמנם המגן אברהם (ס”ק ז’) כתב דהמנהג להמתין לרב, וכן כתב האליה רבה שם (וכתב טעמא משום שהציבור מוחלים על כבודם), והמשנה ברורה (ס”ק ט”ו) עי”ש. ובזמנינו אחר שנהגו כן, מי שאינו ממתין לרב מן המתמיהין הוא וראוי לגעור בו ולהענישו, אלא אם כן הרב מאריך בתפלתו עד מאוד, והוא מוחל על כבודו. ומכל מקום ראוי לרב ות”ח לא להאריך יותר מדי, ומי לנו גדול מר’ עקיבא שהעידו עליו חז”ל (ברכות ל”א ע”א) דכשהיה מתפלל ביחיד מניחו אדם בזוית זו ומצאו בזוית אחרת, וכשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה.
וכבר הבאנו במקום אחר את דברי השדי חמד בשו”ת מכתב מחזקיהו (סימן ט’) שמי שמאריך בתפלה והצבור ממתין לו, מותר לו לרמוז להם באמצע תפלתו שלא ימתינו ויתחילו בחזרת הש”ץ או אף לפסוע לאחוריו, וכ”כ גם המשנה ברורה (סימן ק”ד סק”א) ואכמ”ל.
ובדרך צחות אמרתי דהצבור מחויב על פי מוסר להמתין לרב בתפלתו, דהלא אמרו דהרבנות מקברת בעליה (פסחים פ”ז ע”ב), וכעי”ז בברכות (נ”ה ע”א) שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם, ואחד מהם הנוהג עצמו ברבנות, ואם כן הצבור אשמים שהרב דואג לאריכות ימים ושנים. ומאידך אמרו כל המאריך בתפלתו מאריכין לו ימיו ושנותיו (ברכות נ”ד ע”ב), וכן אמרו שהדיין צריך לראות את עצמו כאילו גיהנם פתוחה מתחתיו (סנהדרין ז’ ע”א), והמדקדק בקר”ש מצננין לו את הגיהנם (ברכות ט”ו ע”א), וא”כ תחת אשר גורם הצבור לרב לדאוג לקיצור ימים וגיהנם, חייבים הם לסבול אורך תפלתו ודקדוקה, כדי שיתברך באריכות ימים ויצננו לו את הגיהנם.

מה טובו אהליך יעקב
“מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל” (כ”ד ה’).
“אמר רב אלעזר מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו בקש לומר לא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר מה טובו אהליך יעקב” (ילקוט רמז ש”ע).
ולכאורה הדברים פלא וכי לקח בלק את בלעם להלחם בכוללים, או לפגוע בישיבות, והלא בלק מצפה מבלעם שיקלל את ישראל, את העם כולו אנשים נשים וטף מזקן ושבע ימים עד לעולל ויונק, וא”כ מה נטפל בלעם לבתי כנסיות ובתי מדרשות.
אלא שידע בלעם בחכמת נבואתו דכל עוד בתי הכנסיות ובתי המדרשות עומדים על תלם, כל עוד קול התורה בוקע ועולה, אין כל כח בעולם שיכול לקעקע ביצתם של ישראל, רק אם יצליח לבטל מהם בתי מדרשות ובתי כנסיות יוכל גם לשארית הפליטה.
ראה נא מה שאמרו (ברכות ס”א ע”ב) במשלו של רבי עקיבא שאמר לפפוס בן יהודה “למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות אתה לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתייראים במקום חיותנו על אחת כמה וכמה”
התנא הגדול רבי עקיבא מאיר את עינינו להבין ולהשכיל דאין לנו קיום אלא כל עוד עוסקים אנו בתורת ה’, ואם חלילה נפרוש ממנה הרי אנו כדגים שעלו ליבשה ובזמן קצר נהיה כדג שיבש בו כסלע שאבדה תקותו ולא ישוב ויראה את ארץ מולדתו.
אלא שלכאורה יש לתמוה בזה, והלא מה זה שאומר השועל לדגים תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, והלא מעולם לא דרו אבות השועל ואבות הדגים ביחד ביבשה, ולכאורה שועל זה לא זו בלבד שטפש הוא אלא אף שקרן הוא.
ונראה באמת דאכן כך, שקרן הוא, וזו תמצית המשל, אף אנו עם התורה הדבקים בתלמודה בכל עוז, שומעים תביעה – בקשה זו בכל דור ודור, למה משונים אתם מכל עם ולשון, למה דתיהם שונות מכל עם, למה אתם דבקים בתורה ותלמודה יומם ולילה, “תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו אבותי עם אבותיכם”. ותשובתנו לכל אלה, מעולם לא דרו אבותנו ואבותיכם ביחד, אתם חיות יבשה ואנו דגים שבים, בים התלמוד נולדנו ובו נחיה את חיינו, בתורה שכתוב בה “כי היא חייכם ואורך ימיכם”.
וכך ראינו בתולדות ימי עולם של עם עולם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, וכל רשעי האומות שרצו להרוג ולהשמיד ולאבד, עוד טרם טבחו בישראל שפכו חמתם על העצים ועל האבנים, על בתי הכנסיות ובתי המדרשות, עוד טרם החלו הנאצים ימ”ש להרוג בישראל, ראש פרעות אויב היה “ליל הבדולח” שבו החריבו ושרפו מאות בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכך בכל דור ודור כל המיצר לישראל נלחם בתורתו, ואע”ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, שאלה הן הם נשמת ישראל ורוח אפיו ורק באובדנם יאבד ישראל.
וכבר סיפרתי כמה פעמים על אבי מורי הגה”ח הכ”מ שזכה לשמש את כ”ק מרן אדמו”ר בעל הדברי יציב זצ”ל ולהיות יד ימינו עשרות בשנים. רוצה אני לספר לכם על המפגש הראשון ביניהם. אבי מורי הגיע לאושוויץ עם הוריו וכל המשפחה בחג השבועות תש”ד. בו ביום נשלחו אביו ואמו וחמשה הילדים לתאי הגזים ונרצחו, למחרת היום הגיע כ”ק האדמו”ר זצ”ל. כאשר שמע אבי מורי שכ”ק האדמו”ר נמצא בצריף הסמוך אליו התאמץ תוך כדי סיכון ועבר לשם להיות קרוב לאדמו”ר.
הוא ניגש לאדמו”ר ואמר לו כמה התאמץ וכמה שמח הוא להיות לידו. גער בו האדמו”ר ואמר לו “די מיינסט ס’וועט דיר העלפען, ס’וועט דיר גארניש העלפען” (אתה חושב שזה יעזור לך, זה לא יעזור לך במאומה), הגיב אבי מורי ואמר ודאי שזה יעזור לי יהיה לי עם מי לדבר בלימוד. כ”ק האדמו”ר חזר ושאל, “בחור ביסט אין אוישוויץ אין די ווילסט רעדן אין לערנען” (בחור אתה באוישוויץ ואתה רוצה לדבר בלימוד), והשיב אבי מורי, “אויב מען וועט נישט רעדן אין לערנען ווי אזוי וועט מען דאס איבער לעבן” (אם לא נדבר בלימוד איך נשרוד). כ”ק האדמו”ר התרגש לראות בחור צעיר בעמק הבכא שזה עתה איבד את בני משפחתו והוא רוצה לדבר בלימוד, ואכן התחילו לפלפל בסוגיא דמצוות צריכות כוונה. כ”ק האדמו”ר חיבקו באהבה, ולא זזה ידו מתוך ידו כל תקופת השואה, ושימש כיד ימינו והמשיכו לדבר בלימוד קרוב לחמישים שנה.
אבי מורי בהיותו בחור צעיר הבין שללא תורה אין תקווה לאחריתם, ועם ישראל ללא תורה אין סיכוי להישרדות.
כי היא חייכם ואורך ימיכם