Welcome to BCBM.org

Sheva Mitzvot Bnei Noach Text Hebrew

“משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל שנאמר מורשה קהילת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות שנאמר ככם כגר. אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות. וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטוה נח וכל מי שלא קיבל יהרג. והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים. וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמין שבאומות. כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב”ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם” (רמב”ם פ”ח מהלכות מלכים הלכה י’ – י”א).

כמה חידושים גדולים למדנו מדברי הרמב”ם הללו.

א. נצטוו בני ישראל לכפות את כל אומות העולם וכל יושבי תבל לקבל על עצמן את שבע מצוותיהן ולקיימן. ולא רק יושבי ארץ ישראל השרויין בקרבנו אלא את כל באי עולם, וזה לכאורה חידוש עצום, דמה לנו להם, ולכאורה פשוט שאין אנו מצווים כלפיהם לא במצות התוכחה ולא בדין ערבות ומנ”ל שמצווים אנו לכפותם על מצוותיהם.

ב. כל גוי אשר לא יקבל על עצמו את שבע המצוות דינו להריגה. וגם זה חידוש גדול.

אך באלה כבר עסקנו בעבר, עיין מנחת אשר בראשית (סימן ז’) ולא באנו לחזור על הדברים, ולא נעסוק אלא בחידוש נוסף הנוגע למהות קבלת מצוות אלה וקיומן.

והוא שחידש הרמב”ם דהנכרים צריכים לקבל שבע מצוותיהן משום שכך כתוב בתורה וכך צוה הקב”ה ע”י משה רבינו ולא משום הכרע הדעת.

וגם בדברים האלה יש חידוש גדול, דהלא הסכמת ראשונים ואחרונים שלא הרי תרי”ג מצוות דידן כשבע מצוות דידהו. תרי”ג מצוות ניתנו לישראל שעל ידן יעשה אדם רצון קונו וידבק בו, מצוות אלה ניתנו לנו לעבדה ולשמרה והן הם תמצית עבודת האל. לעומתם ניתנו שבע מצוות לב”נ שהן מצוות נימוסיות (עיין משך חכמה פר’ נח ובאור שמח הל’ מלכים פ”ג ה’) שכל עניינן תיקון הסדר המדיני והחברתי (עיין דרשות הר”ן), ואלמלא מוראה איש את רעו חיים בלעו. ואעפ”כ חידש הרמב”ם דגוי המקיים מצוותיו משום הכרע הדעת אינו בכלל גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם.

אמנם באמת יש לעיין ואפשר שיש לחלק בין גדר גר תושב שאינו תלוי בסיבת קבלתו את שבע המצוות, דכיון שאינו עובר על מצוות ואינו משחית מוסדות תבל גר תושב הוא, לגדר חסידי אומות העולם, דמ”מ אינו מחסידי אומות העולם אא”כ יקיים מצוות אלה משום שצווה בהן הקב”ה, ובאמת לא כתב הרמב”ם תנאי זה אלא בהלכה י”א לגבי גדר חסידי אומה”ע ולא בהלכה י’ שם עסק בגדר דין גר תושב.

אך מדברי הרמב”ם (בפי”ד ה”ז מהל’ איסורי ביאה) למדתי דדין אחד וגדר אחד הן וכל שהוא גר תושב הרי הוא מחסידי אומות העולם, שהרי כתב “אי זה הוא גר תושב זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד ע”ז עם שאר המצוות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל הרי זה מקבלין אותו והרי הוא מחסידי אומות העולם.”. ואף שהרמב”ם קיצר שם ולא כתב דצריך לקבל ז”מ משום שכך כתוב בתורה, וסמך על מה שכתב בהלכות מלכים , מ”מ מבואר מלשונו דכל גר תושב חסיד הוא מחסידי אומות העולם, וכך משמע מדבריו בהל’ מלכים כנ”ל.

ונראה לכאורה שהלך לשיטתו בפ”ט מהלכות מלכים ה”א שם כתב “על ששה דברים נצטוה אדם הראשון. על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים. אע”פ שכולן קבלה הן בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי התורה ייראה שעל אלו נצטוו. הוסיף לנח אבר מן החי שנא’ אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצוות”. ולכאורה צ”ע בכונתו במש”כ דאע”פ שמצוות אלו קבלה בידינו והדעת נוטה להן. ונראה לפי הנ”ל דאף שידענו שבע המצוות האלה מצד הקבלה ומצד הסברא, מ”מ ב”נ צריכין לקבל ולקיים מצוות אלה משום שכך כתוב בתורה, ולא מצד הקבלה והסברא, ודו”ק.

(והנה שתי גירסאות יש בדברי הרמב”ם לגבי גוי המקיים את שבע מצוותיו מהכרע דעתו האם הוא מחכמי אומות העולם או אף אינו מחכמיהם כשם שאנו מחסידיהם, ומטי משמיה דהגרי”ז מבריסק דנפ”מ לגבי ברכת “שחלק מחכמתו לבשר ודם”. אמנם לשון השו”ע באו”ח סימן רכ”ד סעיף ז’ שמברך ברכה זו על אלה שהם “חכמים בחכמות העולם” ומקור לשון זה מהסמ”ק. והמג”א כתב שם שעל גוי החכם בחכמה דתית אינו מברך וכ”ה במשנ”ב ס”ק י’. ויש לעיין במי שנוהג בשבע מצוות ב”נ מהכרע הדעת מה דינו, האם כונת הסמ”ק השו”ע והמג”א למעט רק החכם בדתות הבדויות שיש בהם כפירה ועבו”ז והבקי בהם לא חכם הוא אלא טיפש, משא”כ בשבע מצוות ב”נ שביסודם תורת חיים ואהבת חסד הן ובודאי חכמה יתירה יש בהן, או שמא כל שהקב”ה צוה בו המקיימו שלא מחמת צווי הקב”ה אין מברכין עליו ברכה זו, וצ”ע בזה).

ב

ז’ מצוות ב”נ בזמן הזה

חידוש גדול מצינו בדברי שלשה גדולי עולם מרבותינו האחרונים דאין ב”נ בזמן הזה מצווים בשבע מצוות, ואבאר.

א. כתב בשו”ת פני יהושע (ח”א יו”ד סימן ג’ וח”ב סימן מ”ג) דלאחר מתן תורה פטורים ב”נ משבע מצוותיהן, ומתוך כך דן להתיר מכירת בעלי חיים לנכרי אף כשיש חשש שהנכרי יסרסם וב”נ נצטוו על הסירוס. ויסוד דבריו השתית על המבואר בעבו”ז ב’ ע”ב וב”ק ל”ח ע”א “עמד וימודד ארץ ראה ויתיר גויים, ראה הקב”ה שבע מצוות שקיבלו עליהם הגויים ולא קיימו אותם עמד והתיר אותם להם”.

והנה בשו”ת פני יהושע (ח”ב סימן מ”ג) מצאנו מה שהשיג בעל צמח צדק על דברי מחותנו הגאון פני יהושע דהלא להדיא מבואר בגמ’ (עבו”ז ב’ ע”ב) דמעולם לא הותרו ז’ מצוות לבני נח אלא דאם מקיימין אותם אין מקבלין שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה, אבל נענש וז”ל הגמ’:

“דתני רב יוסף עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מאי ראה, ראה ז’ מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן. איתגורי איתגור, א”כ מצינו חוטא נשכר. אמר מר בריה דרבינא לומר שאף על פי שמקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר. ולא, והתניא היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. אלא לומר לך, שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר ר’ חנינא גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה”.

והפני יהושע השיב על דבריו וכתב:

“אמת הדבר ומ”מ לא הוי לפני עור ממש כיון שעתה הן אינו מצווין ואם עושין אין מקבלין שכר אלא כאינו מצוה ועושה א”כ אין מכשיל ממש דעיקר לפני עור קאי אמי שמצוה שלא להכשילו ולא על מי שאינו מצוה דהעונש הוא על שהיה מצוה תחלה וגרם בחטאו שנעשו שאינו מצווה ומ”מ אסור הוא מדרבנן (חסר סיום)”.

וחבל על דאבדין ושמא ביאר דבריו יותר ולא זכינו לאורם, ויש לעיין במה שנשאר בידינו מדבריו.

מה שכתב שנענשים על שגרמו בחטאם שהתירו להם, חידוש גדול הוא, וקשה להגדיר את הדברים. ועוד יש לתמוה בסברתו, הלא אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה ולמה יענשו לדורות עולם משום שבימי קדם לא קיימו מצוותיהם והקב”ה התיר להם.

ושוב כתב דמ”מ אסור מדרבנן. וגם דברים אלה חידוש הם, דמה כחם של חכמים לגזור גזירות ואיסורים על הגויים שלא נצטוו בלא תסור, והלא מבואר בשבת (כ”ג ע”א) והיכן צוונו בלא תסור, הרי שמקור סמכותם של חכמים בלא תסור, ומה כחם של חכמים על ב”נ שאינם בכלל לא תסור.

ואף דפשוט דיש ביד חכמים לתקן לחייב את הקטנים, וכבר ביארתי במק”א (מנחת אשר בראשית כ”א) מה דפשיטא לי שחכמים חייבו גם את הקטן בחיוב עצמי מדין חינוך לקיים את מצוות ה’, שאני קטן שהוא ישראל ואתי לכלל חיוב מגוי שאינו בן ברית כלל, שאינו מצווה לשמוע בדברי חכמים.

ויש מקום לדחוק דאין כונת הגמ’ דכל כחם וסמכותם של חכמים לגזור ולתקן מושתת על לאו דלא תסור, אלא דכל קושית הגמ’ רק על נוסח הברכה “אש”ב וצוונו להדליק נר חנוכה” והיכן מוונו, וע”ז אמרו דצוונו בלא תסור, אך באמת סמכותם של חכמים מקורו במש”כ “ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי” וכמבואר ביבמות (כ”א ע”א), ואפשר שמפסוק זה למדנו דיש כח בידם לגזור על האומות דהלא גם שבע מצוות בני נח מתורת משה למדנו כמבואר לעיל.

ודו”ק בזה.

ועוד יש לתמוה דאף אם נניח שיש ביד חכמים לגזור גזירות אף על אומות העולם, מה ענין מצאו לחייב את הגויים, ומה לנו ולהם.

אמנם לפי המבואר ברמב”ם (פ”ח ה”י מהל’ מלכים) דבאמת מצווין אנו לכוף את כל אומות העולם לקבל עליהם שבע מצוותיהם ומי שלא יקבל יהרג, הרי שאכן מוטל על ישראל לכוף את כל יושבי תבל לקיים מצוותיהן, ואנו בני ישראל אחראים לתיקון הסדר העולמי, לא יפלא שיש כח ביד חכמים ואף חובה עליהם לתקן תקנות ולגזור גזירות אף על בני נח, ועדיין צ”ע.

ומ”מ דברי הפנ”י דאף הקב”ה התיר לב”נ שבע מצוותיהן מדרבנן הם חייבים חידוש הם.

אך מצינו כעי”ז בלחם משנה (הל’ מלכים פ”ט ה”ט) במה שכתב הרמב”ם דעכו”ם שעסק בתורה חייב מיתה אך אינו נהרג, וביאר הלח”מ דמה שאמרו שחייב מיתה אינו אלא מדרבנן ומשו”כ אינו נהרג. הרי שתיקנו חכמים להחמיר על הגויים במצוותיהם.

אך באמת דברי הלח”מ אין להם פשר דהלא מודה הוא במפורש שעצם האיסור הוא מה”ת שהרי בסנהדרין (נ”ט ע”א) הקשו למה איסור זה לא נמנה עם ז’ מצוות ב”נ, ותירצו לחלק בין קו”ע לשוא”ת, הרי דהוי איסור גמור ככל שאר ז’ מצוות ב”נ, אלא דמה שאמרו חייב מיתה הוי מדרבנן. ותימה איפוא שתיקנו מיתה ואינו נהרג, א”כ מה תיקנו ומה גזרו, ממ”נ האיסור מה”ת והעונש אף מדרבנן איננו, אתמהה.

אך מ”מ חזינן מדבריו דחכמים אכן יש בכחם ואף ברצונם לגזור גזירות ולאסור איסורים אף לב”נ במצוותיהם.

ובספר עין הרועים להגאון המהרש”ם (ערך בן נח אות ג’) הביא ראיה דב”נ מצווים אף באיסורים דרבנן ממש”כ רש”י (חולין קכ”ח ע”א ד”ה בהשם) שמוזהרים על אבר המודלדל משום איסור אבר מן החי אף דמבואר (שם ע”ג ע”ב) דאין בהם אלא מצות פרוש דהיינו איסור דרבנן, וכ”כ המהרש”ם בתשובותיו (ח”א סימן קכ”ט).

ובאמת נחלקו הראשונים בשאלה זו.

הרשב”א (חולין נ”ז סוף ע”א) כתב דמותר להושיט לבן נח אבר המדולדל כיון שאין בו אלא איסור דרבנן, והרשב”א חזר על משנתו (שם ע”ד ע”א). והש”ך הביא דבריהם (סימן נ”ה סקי”א ובסימן ס”ב סק”ג), אך בשם הסמ”ק (סי’ רי”א) הביא דאסור מדרבנן.

ובספר האשכול (ח”ג סי’ כ’) שהביא שיטה כתב יד שמותר להושיט לב”נ, ודחה דבריו מהמפורש בתוספתא סוף מס’ עבו”ז (פ”ט ה”ד) דאסור.

ובפרי חדש (סימן ס”ב ס”ק ז’) הביא אף הוא את דברי התוספתא והוכיח ממנה דאבר המדולדל אסור מה”ת וכדעת הרמב”ם (פ”א מהל’ מאכ”א ה”ו), אך לדעת רש”י ורוב הראשונים דאסור מדרבנן מוכח כהתוספתא, דב”נ חייבים אף בדרבנן.

אך מ”מ אין לנו דבהני שבע מצוות שב”נ נצטוו בהם חייבין הם לקיימם עפ”י הגדרים שנקבעו ע”י חז”ל, דמצוות אלה לבני ישראל, וכהא דאסרו אבר המדולדל משום אבר מן החי, ונתחדשה הלכה דגם ב”נ שמצווים באבר מן החי נאסר להם אבר המדולדל דכיון שנאסר נאסר גם לב”נ. אך עדיין מסתבר שלא יצאו חז”ל לגזור לתקן ולאסור על ב”נ במצוות שלהם במה שאין לו נגיעה לישראל, וכדברי הלח”מ ושו”ת פני יהושעה, ועדיין צ”ע בכ”ז.

וגם בשו”ת חתם סופר (חו”מ סימן קפ”ה) הביא את דברי הפנ”י (ובטעות צויין שם לסימן י”ד) ותמה על דבריו מהמבואר בגמ’ דהתיר להם לענין שאינן מקבלים שכר כמצווה ועושה, ויש להעיר שבחת”ס לא שם אל לבו שבח”ב שבשו”ת פנ”י כבר פלפל בקושיא זו עם בעל צמח צדק.

ב. ועיין עוד בשו”ת הרמ”ע מפאנו (סימן קכ”ג) שהאריך בסוגיית אין איסור חל על איסור וכתב דאין אבר מן החי נחשב איסור מוסף משום שחל גם על בני נח, שהרי אמרו חז”ל ראה ויתר גויים שהקב”ה התיר להם מצוותיהן עי”ש.

וכבר תמה הגרי”פ פרלא בספר המצוות לרס”ג (ח”ג עמוד רמ”ז) בדברי הגרמע”פ כעין תמיהת הצ”צ בדברי הפנ”י מדברי הגמ’ בעבו”ז.

ג. ועוד בה שלישיה בספר עץ החיים להגר”ח אבולעפיה (פר’ וישב) הביא בשם מהר”ש אלגאזי דעכו”ם לא בני חיובא כיון שעמד והתיר להם, ותמה עליו כנ”ל מדברי הגמ’.

ג

ולכאורה יש מקום ליישב את דברי הני גדולי עולם מדברי הגמ’, דהנה ז”ל הגמ’ שם:

“ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם. איתגורי אתגר, א”כ מצינו חוטא נשכר. אמר מר בריה דרבנא לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר. ולא, והתניא ר”מ אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, ת”ל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם, הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. אמרי אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דא”ר חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה”.

ויש מקום לטעון דבאמת אין התרה לחצאין, וממ”נ אם מצווים הם למה לא יקבלו שכר כמצווה ועושה ואם לא מצווים הם למה נענשים, אלא כל כוונת הגמ’ לתרץ דאף דבאמת התיר להם לגמרי מ”מ אין מקום לתמוה נמצא חוטא נשכר, דבאמת החוטא אף נפסד, והפסדו בכך דאף אם מקיימים אינם מקבלין שכר כמצווה ועושה, וכיון שיש בהתרה זו אף הפסד גדול אין לתמוה נמצא חוטא נשכר.

ולפי”ז צדקו הני גדולים דאכן התיר להם לגמרי ואין חיוב גמור בז’ מצוות בני נח בזה”ז.

אך יש לתמוה על דבריהם מגמ’ מפורשת (עבו”ז ו’ ע”א):

“והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח, ת”ל ולפני עור לא תתן מכשול”.

ודוחק עצום לומר שאין הדברים אמורים אלא לפני שעמד והתיר להם, דהלא הלכתא פסיקתא יש כאן דין אחד לכוס יין לנזיר ואבר מן החי לב”נ.

ועוד דלהדיא כתב רש”י (שם ד”ה ולפני עור):

“ולפני עור – דמזבין ליה בהמה ומקריבה לעבודת כוכבים ובני נח נצטוו עליה דהיא אחת משבע מצות בד’ מיתות בסנהדרין (דף נ”ו) ונהי דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן ואף על פי שאין להן שכר בקיומ'”.

הרי שעתידין ליתן את הדין, וע”כ צריך לפרש את הדברים כפשוטן שלא הותר להם כלל לעבור על שבע מצוותיהן ולא הותרו אלא לענין זה בלבד דאף אם יקיימו מצוותיהם לא יקבלו שכר כמצוה ועושה.

ואל תתמה כנ”ל וכי יש היתר לחצאין, דנראה לומר בזה סברא פשוטה לפי דברי התוס’ בקידושין (ל”א ע”א ד”ה גדול) דהטעם שגדול המצווה ועושה “נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח”.

הרי לן דכל מעלתו של המצוה ועושה משום שדואג ומצטער פן יעבור, אבל משראה הקב”ה שהם מזלזלים בשבע מצוותיהם ואין דואגים ומצטערים כלל פן יעברו, שהרי לא קיימו מצוותיהם כלל, אין זה מן הדין שיטלו שכר כמצווה ועושה, ולפיכך התיר להם שאינם מקבלים שכר כמצווה ועושה.

ודו”ק בזה.

ד

האם ב”נ מצווים במצוות השכליות

הן ידוע מה שחידש הנצי”ב בהסכמתו לספר אהבת חסד לבעל החפץ חיים, שבני נח מצווים בכל המצוות השכליות, ובכללן המצוה לעשות צדקה וחסד. וביאר בדרכו מה שנענשו אנשי סדום משום שמאסו בחסד עי”ש.

וכבר מצינו יסוד זה בדברי רבותינו הראשונים.

כתב הרמב”ן בפרשתנו (ו’ י”ג) למה נחתם גזר דינם של אנשי דור המבול דוקא על החמס “והטעם מפני שהיא סיבה מושכלת אין להם בה צורך לנביא להזהיר, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות”.

וכעי”ז כתב רבינו בחיי לגבי אנשי סדום (בראשית י”ח כ’) “לפי שהיו תדירין בחטא הזה לכך נגזר גזר דינם עליו, שהרי אין לך אומה בעולם שלא יעשו צדקה אלו עם אלו, ואנשי סדום היו מואסים בה והיו אכזרים בתכלית, ואע”פ שלא ניתנה תורה עדיין הנה הצדקה מן המצוות המושכלות ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב והוא עשיר ושבע מכל טוב ואינו מרחם עליו להשיב את נפשו… על כן איבדם ה’ יתברך”.

אך הראשונים לא קבעו בזה כלל גמור לחייב את בני נח במצוות מלבד שבע מצוותיהם ולא באו אלא לבאר הנהגת הקב”ה שקצף על הגויים כאשר הרבו להרשיע ולנהוג ברשע ובאכזריות אף במה שלא נצטוו, אך אין ללמוד מדבריהם כלל חדש בהלכה דב”נ מצווים בכל המצוות השכליות.

אמנם הנצי”ב יש לו בית אב בדברי החזקוני (בראשית ז’ כ”א) “ואם תאמר איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו במצוות. אלא י”ל יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשומרן מכח סברת הדעת אעפ”י שלא נצטוו עליהן, ולפיכך נענשו. כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ”י שלא נצטוה על כך”.

הרי לן בלשונו שאכן יש כמה מצוות שחייבים בנ”א מכח סברת הדעת אעפ”י שלא נצטוו עליהן”. אך אף מדבריו משמע דאין זה כלל גורף ומוחלט, אלא דיש כמה מצוות שכנראה בהן סברת בדעת כ”כ גמור ופשוט ורק בהן חייבים אעפ”י שלא נצטוו. ודו”ק בזה.

אמנם ידועים דברי רבינו נסים גאון בהקדמתו לש”ס (ונדפס בריש מס’ ברכות בש”ס וילנא) דכל באי עולם נצטוו במצוות ששכל האדם מחייבם והם נובעים מאובנתא דליבא, וכתב לפי דרכו שזה שאמרו חכמים (במס’ חולין שם) שב”נ נצטוו בכ”ח או בשלשים מצוות, עיין בדבריו.

אך אני בעניי כבר כתבתי במנחת אשר (בראשית סימן מ”ג) דלולי דבריו הו”א דאין אדם מחוייב אלא במה שנצטווה מפי עליון ולא במה שימציא מדעתו ומרצונו, ואף שהארכתי במק”א (עיין מנחת אשר דברים סימן נ”א) דמלבד תרי”ג מצוות חייב אדם לעשות רצון ה’, אין זה אלא במה שלמדו מן התורה גופה, ממצוותיה או מסיפורי דברים שבתורת ה’, ולא במה שהשכל מחייב ואין לו מקור ושרש בתורה. ועוד נראה בזה דאף אם נקבל את הדברים כפי שהם אין זה אלא בב”נ אבל בני ישראל בני א-ל חי שעמדו רגליהם על הר סיני ודאי אינם מצווים אלא במה שנצטוו להדיא ולא במה שנתחדש ע”י הרגשת הלב, וכז”פ.

ומה מאד שמחתי כשראיתי שוב שכך מפורש בספר העיקרים לרבינו יוסף אלבו תלמידו הגדול של רבינו הר”ן (מאמר ג’ פרק ז’) “ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו זצ”ל כי בתחילת היצירה מיד נצטוה אדם על ז’ מצוות כמו שבארו במס’ סנהדרין… שבזולת ציווי אלוקי אי אפשר שיודעו הדברים הנרצים אצל ה’ או הבלתי נרצים ושלא נענש קין על הריגת הבל אלא בעבור שעבר על מצות ה’. וכן דור המבול נענשו על החמס אשר בכפיהם ואנשי סדום על חטאם ופרעה על דבר שרי אשת אברהם לפי שכולם היו עוברים על מה שנצטוה אדה”ר אבל בזולת זה לא היו נענשים. זה דרך החכמים ז”ל בזה”.

הרי לן דאנשי דור המבול ואנשי סדום וקין לא נענשו אלא משום דעברו על מימרא דרחמנא ולא משום שעברו על מדה מושכלת המתחדשת מאובנתא דליבא, עי”ש.

ואפשר עוד בזה, דכשם שביארתי באריכות (מנחת אשר שם) דמלבד תרי”ג מצוות שבנ”י נצטוו בהם מצווה כל איש ישראל במצוה כללית לעשות את רצון ה’, והלכות רבות מושתתות על רצון ה’ כפי שלמדנו מפרשיות התורה וממצוותיה, כך גם בב”נ, מלבד שבע במצוות שבהן נצטוו בחיוב גמור, מצווים הם במצוה כללית לעשות רצון ה’ בכל המצוות השכליות.

אלא שלאחר שניתנה תורה, אין לנו אלא רצון ה’ כפי שהוא מתגלה בתורה ומשתקף ממנה, אך לפני שניתנה תורה יוצר בראשית העיר והאיר את לב האדם מטבעו לדעת טוב ורע ולבחור בחיים, וכל שהרשיע והפר עצת ה’ בדין הוא שיבא על עונשו.

אך לול”ד רבינו ניסים גאון היה נראה יותר דכשם שאין לנו אלא דברי התורה הזאת, כן אין לב”נ אלא שבע מצוותיהם ומה שיש ללמוד מהם.

הנה ראיתי בספר דור רביעי להגאון ר’ משה שמואל גלאזנר זצ”ל בפתיחה באות ב’ שהלך גם הוא בדרכם של גדולים הנ”ל דהנהגת המוסר הנובעת מתוך אונבתא דליבא של כלל בני האדם והמקובלות על כלל בני האדם הנאורים רובצת חובה על כל העולם כולו ואף על בני ישראל.

אלא שהפליג והרחיק יותר במידה יתירה עד למאוד, דהם לא כתבו אלא דחייבים אנו גם במצוות אלה, והוא לא נתקררה דעתו עד שכתב דמצוות אלה שאין להם מקור בתורתינו הקדושה גדולות וחמורות יותר ממצוות הכתובות בתורה.

ודברים אלה לא די שאין להם מקור, אלא אף אין להם כל מקום ותמוהים הם ביסודם.

ה

ב”נ אם מצווים בכיבוד אב ואם

והנה מבואר ברמב”ם בהלכות ממרים (פ”ה הי”א) דגר אסור להכות את אביו ולבזותו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וכ”ה ביו”ד (סימן רמ”א ס”ט).

וכבר כתב בכסף משנה שם שהרמב”ם למד הלכה זו מהמבואר ביבמות (כ”ד ע”א) דגר אסור בקרובותיו אף דהוי כקטן שנולד כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה.

ותימה, דהלא בקידושין (ל”א ע”א) מבואר להדיא דב”נ לא נצטוו בכבוד אב ואם, וכך למדו מדמא בן נתינא עד היכן כיבוד אב ואם דמה הם שלא נצטוו על כך מקפידין במצוה זו בנ”י לא כל שכן.

וכך מפורש בסנהדרין (נ”ו ע”ב) דשלש מצוות נתווספו במרה על שבע מצוות דב”נ והן שבת, דינים וכיבוד אב ואם, הרי דב”נ לא נצטוו במצוה זו.

ולכאורה מוכח בזה דב”נ מצווה בכיבוד אב ואם דאל”כ אין פשר להלכה זו. ואף שלא מצינו מצוה זו בהדי שבע מצוות שב”נ נצטוו בהן. ולכאורה יש מזה ראיה שאכן ב”נ מצווים בכל המצוות השכליות ובודאי שכבוד אב ואם מן המצוות שהשכל מחייבן היא.

ולפי המבואר לעיל (אות ד’) ניחא דאף דודאי אינם מצווים במצות כבוד אב ואם כמצוה גמורה, מ”מ מצד רצון ה’ מוטל עליהם לכבד אביהם ואמם, ומשו”כ שפיר אמרינן “שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה”.

ושו”ר מה שכתב בזה הגרעק”א בהגהותיו לשו”ע וציין לדברי הפמ”ג באגרת שבפתיחה לשו”ע וז”ל הפמ”ג שם: “כיבוד אב ואם מן המושכלות המה ובני נח נהגו בהם מעולם, ומסתמא היו מענישין ג”כ עליהם בנימוסיהן ומשו”כ חששו שמא יאמרו”, עי”ש.

ולא נתבארה כונתו האם זה רק משום שכך נהגו בנוכריותם, או משום שאכן מצווים היו לנהוג כן לפני שנתגיירו. ונראה יותר מלשונו דבאמת אינם מצווים בכאו”א אלא דכיון דכך נהגו חששו שמא יאמרו וכו’.

ולענ”ד דבריהם צע”ג, דהלא לא מצינו סברא זו “כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה” אלא לחייב גר שנתגייר בעריות, דאכן ב”נ מצווין על העריות ואזהרתן זו מיתתן, משא”כ בכיבוד אב ואם שלא קיימו בגיותן אלא מצד הנימוס והמנהג מהי”ת שגם בזה חיישינן כדי שלא יאמרו וכו’.

ועדיין צ”ע בזה.

דין ורחמים בבנין עולם

“ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלקים כן עשה” (ו’ כ”ב).

“ויעש נח ככל אשר צוהו ה'” (ז’ ה’).

בבואנו להתבונן בפרשה זו ראו זה פלא.

כאשר נתגלה הקב”ה אל נח לראשונה כתיב: “ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ” (ו’ י”ג).

וכך שוב בסיום הפרק: “ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלקים כן עשה” (ו’ כ”ב).

ובתחילת פרק ז’ הדברים חוזרים על עצמם, אך הפעם מופיע הקב”ה על נח בשם ה’ ולא בשם אלקים.

“ויאמר ה’ לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה” (ז’ א’).

וכך שוב בסיום הענין: “ויעש נח ככל אשר צוהו ה'” (ז’ ה’).

והנראה לענ”ד עפ”י דברי חז”ל שבפי רש”י בתחילת תורת משה בבואו לבאר פשר דבר במעשה בראשית.

בכל פרשת ששת ימי הבריאה לא מצינו בתורה אלא שם אלקים בלבד.

בראשית ברא אלקים, ורוח אלקים מרחפת, ויאמר אלקים וכו’, וכך חוזר שם זה על עצמו ל”ה פעמים. ורק לאחר מכן כתיב “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה’ אלקים ארץ ושמים” (ב’ ד’).

וכתב רש”י (א’ א’): “שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב’ ד’) ביום עשות ה’ אלהים ארץ ושמים”.

ונראה דכך היו פני הדברים גם בזמן המבול כאשר עולם ומלאו חרב במבול והושתת מחדש ע”י נח ובניו, ושוב מדת הדין מתעוררת לתבוע משפטו של עולם. ושוב רואה הקב”ה שאין העולם מתקיים במדת הדין ושוב שיתף בעל הרחמים את מדת הרחמים והקדימו למדת הדין.

וכשם שבבריאת העולם בתחילה ברא אלקים את השמים ואת הארץ ורק אח”כ כתיב ביום עשות ה’ אלקים ארץ ושמים, כך שוב בפרשת נח בתחילה אמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני, ורק אח”כ אמר ה’ לנח “בא אתה וכל ביתך אל התיבה”.

ונראה עוד דכאשר מבשר הקב”ה לנח שהוא מביא מבול לאבד עולם ומלאו ומצוה לו לעשות התיבה הרי זה ממדת הדין ולפיכך כתיב ביה אלקים, אבל כאשר מצוה עליו להכניס לתיבה את אשתו ובניו ונשותיהם ומכל החיה והבהמה על מנת שלא יוכחד במבול הרי זה ממדת הרחמים ולפיכך כתיב ביה ה’, ודו”ק.

הן זה עתה זכינו לחגוג את ימי החג והמועד בירח האיתנים וידוע מכל ספרי החסידות שהימים הנוראים הם בבואה של מדת הדין ובהם כל בני ישראל מרגישים את אימת יום הדין ועושים תשובה מיראה, ואח”כ זוכים אנו בחג הסוכות ושמיני עצרת זמן שמחתנו, שהן הם ביטוי נשגב של מדת הרחמים ובהם כל בני ישראל עושים תשובה מאהבה. ובדרך זו שוב חוזר על עצמו בכל שנה ושנה בחינה זו של “בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים והקדימה למדת הדין”.

שהרי בכל שנה ושנה כאילו העולם נברא מחדש וכמ”ש “היום הרת עולם”, ובחינה זו מתעוררת, חוזרת וניעורה בכל שנה ושנה.

יהי רצון שתהא שנה זו שנת רחמים גדולים, שנת גאולה וישועה בב”א.


Download Media file Subscribe to podcast