Welcome to BCBM.org

Kinyan Sde Efron Hebrew Text

“גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני” (כ”ג ד’).

כבר מילתי אמורה פעמים רבות דיש ברבותינו הראשונים והאחרונים ב’ דרכים בביאור הא דאמרו חז”ל: “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” (קידושין פ”ב ע”א, יומא כ”ח ע”ב). יש שפי’ דברים כפשוטן דהאבות השיגו וקיימו כל התורה והמסורה לפרטיהן ודקדוקיהן לפי דין השו”ע, ויש שפי’ דאין הכוונה אלא להשגות ותיקונים לפי רוח קדשם, עיין בנפש החיים (שער א’ פ’ כ”א – כ”ב) וע”ע באור החיים (ויקרא פ”א פסוק ט’) ובמה שנתבאר מנחת אשר בראשית (סי’ מ”ב).

וכל דברינו בסוגיא זו הם לדעת הראשונים דמעשי אבות היו מכוונים לדקדוק הדין עפ”י ההלכה הצרופה.

א

כתב האור החיים לדקדק בטעם אמרו “ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר” (שם ט’) הרי שאמר לשון ‘מתנה’ הגם שנטל ממנו דמים כדי ליפות את כוחו ע”י לשון מתנה, לפי שחשש אברהם אבינו להא דאיתא בירושלמי (הובא בתוס’ קדושין מ”ב ע”ב) דמה דאין אונאה לקרקעות היינו אונאת שתות אבל יש להם אונאה בחצי דמיהם, וכן חשש לדינא דבר מצרא שמא יערערו שכני השדה על המכירה לומר שקרובה היא להם לימכר מדינא דבר מצרא, וחשש נמי שמא ייצא אח”כ שטר שעבוד על הקרקע ויטרפוה מידו, וכדי לתקן כל זה אמר לשון ‘מתנה’ ובלשון מתנה אין מקום לחששות הנ”ל, ולכך עשה גם שיהיה הקנין “בתוככם” ו”לאזני בני חת” דהיינו בידיעת כולם שלא יוכלו לערער על המכירה בטענות הנ”ל, לפי שהיה באזני כל באי שער עירו וכולם ראו וידעו ואין להם לערער, דאימא סבר וקיבל. ולכך אמר גם “לאחוזת קבר”, שלא יטעון עפרון שלא מכר אלא המערה, אבל אין לאברהם דריסת הרגל בשדהו לקבורת מתים, לכך אמר אברהם בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר”.

ונראה עוד בטעם הענין שהיה “באזני בני חת” לפי מה דאיתא כתובות (פ”ד ע”א) “המוכר קברו ודרך קברו, מעמדו ומקום הספידו, באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה” והנה מערת המכפלה מקום קבורת אדם וחוה היתה, ובמדרש איתא דגם בני חת היו קוברין מתיהן בסמיכות מקום לכך עשה אברהם את הקנין במעמד כולם דשוב לא יוכלו לערער על המכירה שהיתה לדעתם. ושוב ראיתי במדרש הגדול עה”פ “וידבר באזני בני חת לאמר מכאן אמרו חכמים המוכר מקום קבורתו באין בני משפחה ומוציאין מידו”, הרי דמכאן למדו דין זה ממה שעשה אברהם את הקנין בפרהסיא בכדי ששוב לא יוכלו לערער עליו, וב”ה שכיונתי לדבריהם.

ב

ויל”ע בגדרי ההלכה בדרכי הקנינים שקנה אברהם בהם את השדה מעפרון, דהנה שנינו (קידושין כ”ו ע”א) דקרקע נקנית בכסף שטר וחזקה ומצינו במפרשי התורה לדורותיהם ואף במדרשי חז”ל דקנה אברהם את שדה המכפלה בכל ג’ הקנינים כדלהלן: א. כסף – כדמפורש בקרא: “וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דיבר באזני בני חת”. ב. שטר – כמש”כ בספר צרור המור דקנה אברהם גם בקנין שטר, ורמז לדבר מש”כ “לאברהם למקנה לעיני בני חת” (שם י”ח) וכמש”כ בירמיה (פ’ ל”ב) “ואקח את ספר המקנה”, ועיין בספורנו (כ”ג כ’) “ויקם השדה לאברהם למקנה נתקיים בחותמו של ספר המקנה”, ובספר הישר כתב אף את שמות העדים שחתמו על שטרו של אברהם. ג. חזקה – כדאיתא במדרש שקנה אברהם בחזקה, וכן איתא ברמב”ן (פס’ י”א) וז”ל “ואברהם לא עשה כן, כי גם אחרי שפרע הכסף מלא החזיק תחילה בשדה ובמערה והקימם ברשותו לעיני בני העיר וכל באי שער העיר הסוחרים והגרים הנמצאים שם, ואחרי כן קבר אותה”. וכן באור החיים פי’ שקנה אברהם בחזקה ע”י חפירת קבר או ע”י הקבורה (ובפשטות משמע כן בירושלמי ב”ב ח’ ע”א וי”ל עי”ש). וכן איתא במדרש שכל טוב דקנה אברהם בג’ הקנינים.

[ונראה פשוט דחפירת הקבר חשיבא חזקה כגדר נעל ופרץ, דכל מעשה שיש בו תיקון הקרקע לייעודה חשיב כנעל גדר ופרץ וכ”כ הר”י מיגש בב”ב (נ”ג ע”ב) דחפירה של יסודות הבנין הוי קנין חזקה עי”ש, וא”כ כשיעוד הקרקע לקבורה חפירת קבר חשיבא כחזקה, וכ”כ בספר צרור המור דבחפירת הקבר עשה אברהם ‘קנין חזקה’. ולדברי האוה”ח דעצם הקבורה חשיבא כחזקה אפשר שהוא מדברי הגמ’ (ב”ב שם) דהצעת מצעות חשיבא כקנין, ונחלקו הראשונים בביאור דין זה ויש שכתבו דגם מעשה זה הוא תיקון ויפוי השדה וכ”כ הרימ”ג שם, ויש שפי’ כמש”כ הרשב”ם הרשב”א והריטב”א שם דהצעת מצעות היינו ששכב עליהם והנאת גופו חשיבא כקנין חזקה. ובאמת נחלקו הרמב”ם והראב”ד (הל’ מכירה פ”א הט”ז) אי אכילת פירות חשיבא כקנין. דלהרמב”ם אכילת פירות חשיבא כקנין והראב”ד פליג וס”ל דלא הוי קנין, ובסברת הרמב”ם נראה דאכילת פירות היא כיתר המעשים שענינם הפגנת בעלות, ואפשר דה”ה בקבורת המת.

ואף אי נימא דהצעת מצעות היינו ששכב על גביהן דבעינן דוקא הנאת הגוף כמ”ש הראשונים הנ”ל אפשר דהנחת גופו של מת בקברו חשיבא נמי קנין חזקה, לפי שבקנין חזקה א”צ מעשה קנין אלא ישיבה דענין החזקה הוא כדרשת חז”ל עה”פ “וירשתם אותה וישבתם בה” – במה קניתם בישיבה (ובדרך זו הארכתי במנחת אשר ב”ב סי’ כ”ח בביאור דברי הקצוה”ח (באבני מילואים סי’ כ”ה) שכתב דמי שקנה בית והרס ובנה בו ע”י נכרים דקנה בקנין חזקה, לפי שא”צ לדין שליחות בקנין חזקה וסגי בזה שהנכרים עובדים עבורו, ועוד נתבארו שם לדרכנו כמה סוגיות בקנין חזקה, ואכמ”ל) ולפי”ז נראה עוד דגם כשהשכיב קטנים בשדה חשיב שפיר כקנין חזקה, ואפשר דה”ה דהנחת מת ע”ג חשיב שפיר כחזקה בקרקע המיועדת לכך, ודו”ק כי קצרתי וצ”ע].

אמנם צריך ביאור בזה דמה שייך לקנות נכס בכמה קנינים הא אין קנין אחר קנין ומה טעם היה לו לא”א זקן ויושב בישיבה להרבות בקנינים כמבואר מדברי המדרש ומדברי הראשונים שקנה אברהם את שדה עפרון בכל ג’ הקנינים.

ג

ונראה בזה דהנה בבבא בתרא (נ”ד ע”ב) שנינו “נכסי עכו”ם הרי הן כהפקר וכל הקודם לזכות בהן זכה” וכשנתן הישראל לנכרי מעות עבור שדהו וקודם שעשה מעשה קנין בקרקע קדם חברו והחזיק בקרקע, קנה שני ולא ראשון, משום ד”נכסי עכו”ם הרי הן כהפקר וכל הקודם לזכות בהן זכה” לפי דעכו”ם מכי מטא זוזי לידיה אסתלק ליה אבל ישראל לא קנה עד שיחזיק, ולכן קודם שהחזיק הישראל חשיבא כהפקר.

ויל”ע, דהא הפקר הוא ‘חלות’ וצריך להפקיר בפועל כדי שייעשה הפקר, ומה טעם יש לנכרי להפקיר נכסיו, נהי דאינו דואג מעתה על שדה זו כיון דכבר קיבל תמורתה מ”מ למה יפקיר בפועל, וכל זמן שאינו מפקיר נחשב הוא לבעלים, ואין לומר דהוי הפקר משום דקנין הכסף חל להוציא מרשות הנכרי אף דהישראל לא קנה משום דלא סמכא דעתיה, דבאמת פשוט דבכל עניין שלא קנה לוקח דלא נפקע רשות מוכר, דלא פקע קנין המוכר אלא ע”י קנין הלוקח, ובאופן דלא חל קנין הקונה נשאר החפץ ברשות המוכר, וכמבואר בב”ב (קל”ח ע”א), וא”כ, האיך יתכן דכל הקודם לזכות זכה, (וע”ע במנח”א ב”ב סי’ כ”ט).

וכיו”ב יל”ע בדברי החת”ס (שו”ת יו”ד סי’ ש”י) דהקשה האיך מהני מכירת חמץ לנכרי, הא אין כוונת הנכרי לקנין ותי’ שם דדברים שבלב לא הוי דברים וכיון שאומר דדעתו לקנות הוי דברים שבלב, (ויל”ע דהא במקום דיש אומדנא דמוכח והדברים בלבו ובלב כל אדם לא הוו דברים שבלב) ועוד כתב, דאין עניין המכירה כדי שיקנה הנכרי את החמץ, אלא די בכך שיצא החמץ מרשותנו אע”פ שלא יזכה בו הנכרי. ודבריו צע”ג, דהא אין כאן הפקר אלא מכירה, וכשלא יזכה הנכרי גם הפקר אין כאן דהאיך יחול הקנין לחצאין.

ולענ”ד צ”ע בעצם קושי’ החת”ס דמי יימר דאין כונת הנכרי לקנות את החמץ, נהי דאין בדעתו לממש את קנינו מ”מ כוונתו לקנות כמו שנתבקש לעשות ע”י הישראל, וקנין כזה ודאי מהני דכיון שהגוי נתבקש על ידינו לקנות ועוד יקבל על זה שכר והוא אומר בפה מלא שהוא קונה למה נפקפק בכונתו, ואף שברור שאין בכונתו לממש את הקנין אין בזה לערער כלל את תקפות הקנין וחלותו, כך נראה ברור לענ”ד.

ועוד יש להעיר דבדעת אחרת מקנה א”צ כלל כוונת הקונה, אך יש ליישב עפ”י מה שחידש הקצוה”ח (סי’ רל”ה ובסי’ רע”ה) דדין דעת אחרת מקנה ביסודו הוא מדיני זכיה ואין זכיה לעכו”ם, ואפשר דס”ל לחת”ס כדברי הקצוה”ח ולכך הקשה האיך תועיל מכירה זו.

[ובאמת החת”ס בסוגיא זו סתר משנתו, דהנה בעבודה זרה (ע”א ע”א) תמה ע”ד הקצוה”ח וכתב דהא דזכיה מטעם שליחות היינו כשזוכה ע”י אחר והאחר נעשה כשלוחו, אבל דעת אחרת מקנה לאו מטעם שליחות וזכיה הוא, דכיון שדעת מקנה איכא קונה אף בלא כוונה ומאי שליחות צריך לזה ומי הוא שלוחו. ולעומת זה בתשובותיו (יו”ד סי’ שי”ג) הביא דברי הקצוה”ח וקילס דבריו. וביותר תמוה דבחלק ו’ (סי’ כ”ח) וכן באה”ע ח”א (סי’ ק”ו) מחדש החת”ס מדעתיה דנפשיה כדברי הקצוה”ח דדעת אחרת מקנה הוא מדין זכיה ולכך לא מהני בנכרי, ובאמת מבואר להדיא בדברי הרמב”ם בפכ”ט ממכירה הלכה י”א דדעת אחרת מקנה משום זכיה הוא והארכתי בכתובים בביאור ענין זה].

מ”מ ביסוד דברי הגמ’ צ”ע, דהא בכל קנין כשלא קנה הלוקח לא הפסיד המוכר והכא דלא זכה בו לוקח לא יצא מרשות המוכר, וא”כ אמאי כל הקודם בו זכה.

ד

ובהכרח צ”ל דלא מחמת ה’קנין כסף’ נעשה השדה להפקר אלא מחמת הפקר בפועל, דהגוי מפקיר את נכסיו מכי מטא זוזי לידיה, ושוב קשה מה ענין יש לגוי להפקיר ואף דלא אכפת ליה בממון אחרים וכמ”ש הריטב”א שם מ”מ למה יפקירנו, וכבר תמה בזה הקובץ שיעורים בב”ב שם, ובזכר יצחק (סי’ ע”ח) כתב דאי”ז הפקר ממש אלא הוי כאבידת עכו”ם דאין מצוות השבה באבידתו (כדאיתא בב”ק קי”ג ע”ב) ואפי’ היכא דיש בו סימן ואין בו יאוש, ואי”ז מדין הפקר אלא דמותר לזכות באבידתו, וה”ה הכא דאחר שקיבל הנכרי מעות עבור המקח חשיב הכסף כלפיו כאבידה ואבידת עכו”ם הרי היא כהפקר.

אך באמת צ”ע בדמיון בין דין זה לדיני אבידה, הא אבידה הוי כשהחפץ אבוד מן הבעלים ובזה אמרו דאבידת נכרי א”צ להשיבה, אבל הכא מדוע יחשב חפץ זה כאבוד מן הבעלים, וצ”ע.

ואפשר עוד דדמי לדין יאוש, דיאוש אינו ‘חלות’ ואין בו צורך בכונה אלא די במה דחפץ זה אבוד מהבעלים ואמרו ‘ווי לחסרון כיס’ וא”כ ה”ה הכא דמשעה שקיבל הנכרי מעות עבור המקח נעשה החפץ כאבוד ממנו, אך גם פירוש זה דחוק ורחוק.

[והנה נקטו הקצוה”ח והנתיה”מ (קצוה”ח סי’ ת”ו, נתיה”מ סי’ רס”ב) דחלוקים הם דיני הפקר ודיני יאוש, דלענין הפקר שנינו בנדרים (מ”ג ע”א) דעד דאתי לרשות זוכה נפיק מרשות מפקיר, דהפקר מפקיע קנין אף קודם שיזכו בו אחרים, משא”כ לענין יאוש דיאוש הוי כהרשאה לאחרים לזכות אבל כל זמן דלא מטא ליד זוכה לא נפיק מרשות הבעלים, ובבאר יצחק חולק על דבריהם, וע”ע בזה באריכות במנחת אשר ב”ק (מהדו”ק סי’ מ’)].

ולב’ הדרכים הנ”ל נכסי עכו”ם הרי הם כהפקר לעניין דכל הקודם זכה בהם ומ”מ לא נפיק מרשות בעליו הנכרי עד דיזכה בו אחר.

ה

אולם מדברי הראשונים בב”ב שם חזינן דנקטו דהוי כהפקר ממש, דהנה הרמב”ם (הל’ זכיה ומתנה פ”א הי”ד) כתב “לפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן הדמים וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה האחרון ונותן לראשון את הדמים מפני שהגוי מעת שלקח הדמים סלק רשותו, וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו ונמצאו נכסים אלו כנכסי הגר כל המחזיק בהם זכה” עכ”ל. ובנימוק”י ובריטב”א (ב”ב שם) חלקו ע”ד הרמב”ם וס”ל דאינו חייב לתת לראשון דמיו, לפי שהראשון אינו אלא גורם להפקר הנכרי, ויסוד דברי הרמב”ם בשי’ רב האי גאון (ספר המקח והממכר שער י”ד) שכתב שחייב לוקח שני להחזיר דמים ללוקח ראשון, וכ”ה בשו”ע (חו”מ קצ”ד ב’) ובראשונים האריכו בדין זה, ועיין ברמב”ן שכתב דחייב השני לראשון מדין דמשתרשי ליה זוזי דראשון. ובר”ח נקט דנהי דהראשון לא קנה את השדה במעות שנתן משום דלא סמכא דעתיה, מ”מ חשיבא שדה זו כמשכון ובמשכון אמרינן דנוטל מעותיו ואף דגוף השדה אינו שלו ויכולים אחרים לזכות בשדה זו, מ”מ חייבים הם לשלם לראשון עבור קנין משכונו בשדה, אבל ברא”ש פליג ע”ד לפי דלא נתכוין ראשון זה לקנין משכון אלא לקנין גמור וכיון דלא סמכא דעתיה לא קנה וכ”כ הריטב”א שם, עכ”פ חזינן מפשטות דבריהם שקרקע זו הפקר היא ולכך נתקשו אמאי חייב זה לשלם על זכייתו הא זכה מן ההפקר.

ומה שנראה עיקר לענ”ד בהפקר דנכסי עכו”ם, דקבעו חז”ל ברוחב דעתם דשאני גוי מישראל דישראל המוכר קרקע מתכוין להקנות אך ורק למי שנתן לו תשלומין תמורתו, אבל גוי מכוין לסלק ידו ולהקנות לכל הרוצה לזכות, וזה מהות כונת הקנאה דעכו”ם ונחלקו הראשונים והפוסקים האם כונה כללית זו מתפרשת כהקנאה כללית לכל הקודם לזכות, אך מ”מ קונה הוא מן הגוי ולכן ביד הגוי עדיין להקנות בשטר, או שמא כונה כללית זו מתפרשת כהפקר ויצא מרשות הגוי ולא מהני שוב הקנאתו בשטר כפי שיבואר לקמן אות ח’, ודו”ק בזה.

ו

ולשני נתיבי ההבנה בסוגיא זו דנכסי עכו”ם הרי הם כהפקר אי כהפקר ממש הם או כאבידה מדעת וכיאוש, מכוונים דברי השו”ע (חו”מ סי’ קצ”ד ס”ג) וז”ל “יש מי שאומר שאפי’ אם כתב העכו”ם שטר לראשון קודם שיחזיק בו אחר אינו כלום כיון שכבר נסתלק הרי הוא כאחר אלא צריך שיכתוב השטר קודם שיקבל המעות עכ”ל, ומקור דין זה הוא מדברי הרא”ש (ב”ב שם), ועי’ ברבינו גרשום שם דמשמע דפליג ע”ד הרא”ש, וכך משמע גם ביד רמה (סי’ רל”ו) עי”ש, וברא”ש שם פי’ טעם הדבר לפי שכשנתן הישראל מעות נסתלק הנכרי משדה זו והוי כהפקר ואין שטר להפקר, ומכאן מוכח דלמ”ד דאף לאחר נתינת המעות יכול לכתוב שטר ע”כ דאינו הפקר ממש אלא הוא כהפקר לעניין שיוכלו אחרים לזכות בו, אבל כל זמן דלא זכו אחרים חשיב הנכרי כבעלים ולכך יכול לכתוב שטר על מכירה זו, וגם הרשב”א והשיט”מ הביאו יש מי שאומר שיכול הגוי לכתוב שטר אחרי שקיבל כסף וא”כ מוכח לשיטתם דלא הוי הפקר גמור, וא”כ לב’ דרכי ההבנה בסוגיא זו יש יסוד בדברי הראשונים שנחלקו אם אפשר לכתוב שטר לאחר נתינת המעות.

ובסעיף א’ שם נחלקו הסמ”ע והב”י היכא דקנה ישראל קרקע מנכרי, אי מהני קנין חזקה, דלהב”י לא מהני בזה קנין חזקה, והסמ”ע (סק”א) ס”ל דמהני חזקה אף לקנות מנכרי, ובביאור הגר”א (שם ס”ק י”א) כתב דפלוגתא זו מתלא תליא בפלוגתת הרמב”ם ושאר הראשונים.

ז

העולה מכל זה, דכשבא אברהם לקנות את שדה עפרון פתח בכסף כדרך העולם בקנינים ועוד דללא כסף עפרון לא היה מסכים כלל לתת לו מאומה, אלא דלא סגי בכסף לחודיה משום דלא סמכא דעתיה, ונשארו בידו שתי אפשרויות, שטר, וחזקה, וכל אחד מב’ הקנינים אלו שנוי במחלוקת, דהלא קנין חזקה מתלא תליא בפלוגתת הב”י והסמ”ע שהיא מחלוקת בין הרמב”ם לשאר הראשונים. ואילו קנין שטר תליא בפלוגתת הרא”ש ורבינו גרשום אבל שטר וחזקה יחדיו מהני לכו”ע ממ”נ , דהא דחזקה לא מהני היינו מנכרי אבל מהפקר פשוט דמהני לכו”ע, וכל הסברא דלא מהני קנין שטר אחר נתינת המעות אינו אלא משום דהוי הפקר, אבל אי נימא דלא הוי הפקר ממש מהני קנין שטר, וא”כ ב’ הפלוגתות הנ”ל תליא בספק יסודי זה אם אחר שנתן הישראל מעות לנכרי הוי הפקר או דאינו הפקר ממש וממ”נ מהני או שטר או חזקה, ולזה נהג אברהם בעומק פלפולו ועשה קנין שטר וקנין חזקה אחר קנין כסף, ודו”ק.

ח

ולאחר כל הנ”ל נראה לומר במה דמצינו שכפלה התורה את עניין “ויקם השדה”. א. “ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב, לאברהם למקנה לעיני בני חת לכל באי שער עירו, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו” (שם י”ז) ב. “ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת” (שם כ’), דבראשונה כתבה התורה “ויקם השדה” אחר קנין כסף בלבד (וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דיבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר” (שם ט”ז) ולכך היה קנין זה רק לעיני בני חת, דכלפיהם הועיל קנין כסף לחודיה אבל אברהם לא סמכא דעתיה עד דקנה בשטר [“לאברהם למקנה” (פסוק י”ח)] ובחזקה [“ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו” (פסוק י”ט)], ולכך כתבה התורה שוב “ויקם השדה וכו’ מאת בני חת” לפי שזה היה עיקר הקנין ותוקפו.

ובדרך אחר נראה לפי המבואר לעיל (אות ב’) דקנה אברהם לעיני בני חת כדי שלא יוכלו לערער על מכירת חלקת הקבורה משום פגם משפחה, דנראה דלא נתן אברהם את המעות אלא לעיני עפרון בלבד ולא בפני בני חת וכדחזינן דבפסוק ט”ז לא כתבה תורה אלא “אשר דיבר באזני בני חת”, ומשום כך לא הועיל קנין זה לענין קבורה אלא רק לצורך אחר, ולכך (בפסוק י”ז) לא כתבה התורה דהועיל קנין זה לאחוזת קבר אלא “ויקם שדה עפרון” בלבד.

ורק אחר שעשה אברהם קנינו “לעיני בני חת” שוב קם השדה ברשותו אף לאחוזת קבר, וזהו דהדר כתיב “ויקם השדה והמערה אשר לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת”.

ב

אם יש תוקף בקנין בית כל עוד לא נרשם על שמו בטאבו

הן ידוע מה שנחלקו גדולי עולם מקדמת דנא בשאלת התוקף של קניני מקרקעין כל עוד לא נרשם הנכס בטאבו על שם הבעלים החדשים, וגם בין גדולי הזמן ובתי הדין בזמנינו שאלה זו שנויה במחלוקת, וכיון שראיתי בזה מבוכה גדולה לא אמנע מלכתוב בזה את הנלענ”ד.

יסוד שאלה זו בשני תחומים שונים, מצד דינא דמלכותא, ומצד סמיכות דעת. דיש אומרים דכיון שלפי חוק המדינה אין תוקף לקנין אלא משנרשם בטאבו, דינא דמלכותא דינא אף לפי ההלכה. ויש אומרים דאין הקנין תקף משום דכל עוד לא נרשם בטאבו לא סמכא דעתיה, והוי כהא דמס’ קידושין (כ”ו ע”א) דבאתרא דנהגי למיכתב שטרא אינו קונה בכסף לבד כיון דלא סמכא דעתיה כל עוד לא נכתב השטר. וכן הוא בחשן משפט (סימן ק”צ ס”ז), כמו כן לא סמכא דעתי’ כל עוד לא נרשם בטאבו. ומשו”כ יש שפוסקים דכל עוד לא נרשם בטאבו אם חזר בו המוכר בטל הקנין.

אך לענ”ד יש תוקף גמור בקנין אף טרם נרשם על שמו בטאבו, ואבאר טעמי ונימוקי.

הנה ראש המדברים בסוגיה זו הוא מהר”י בסאן (בשו”ת סימן צ”א) שכתב שבימי הגאון הגדול מארי דאתרא כמהר”ר אליהו בן חיים (הלא הוא הראנ”ח) נשאלה שאלה זו האם כתיבת הבית במותיבלי (רישום בספרי השלטון כעין הטאבו בזמנינו) דינו כמקום שנהגו לכתוב שטר. ומהרי”ב כתב דאכן הוי כמקום שנהגו בשטר משני הטעמים הנ”ל, משום דד”מ ומשום סמיכת דעת, עי”ש. ומשום חשיבות הדברים והפולמוס שעורר באחרונים נביא דבריו.

“בימי הרב הגדול מארי דאתרא כמהר”ר אליהו ן’ חיים זלה”ה נשאלה שאלה אם כתיבת הבית במותיביל”י דמיא לכתיבת השטר במקום שכותבין דקי”ל יכולין לחזור כ”ז שלא נכתב השטר. והיתה סברת הרב שיש חלוק בין בית לחנות, דבחנות כל זמן שלא נכתב במותיביל”י, לא נגמר המקח כלל לפי שכשנכתב שם יכול למכרו אפילו לגוים כי כן דבר המלך בחנויות, אבל בבתים אינו אלא מכח הסכמת הקהילות, ואין כתיבת המותיבילי מעלה ומוריד כלל. ובחנויות אפילו שיעידו עדים על המכר או ששניהם מודים אינו כלום כל שלא נכתב בפנקס המותיביל”י כפי חק המלכות שנתנו החנויות לשוכרים אם הם כותבים בפנקס הנזכר, ואם אינו כתוב אינו לו כלום ולפיכך לא סמכא דעתיה כלל, מה שאין כן בבתים שאין בהם שום זכות לשוכר מאת המלך כי אם בהסכמת הק”ק, ועל פי הדברים האלה היינו דנים כל הימים… ונראה לענ”ד דאע”ג דהסכימו רוב הפוסקים ז”ל דבחזקה קנה מיד אפילו במקום שכותבין את השטר וכן בקנין סודר, מ”מ בחניות ובנידון דידן כל שלא נכתב בפנקס המותיבילי אינו קונה כלום אפילו החזיק, ואפילו קנו מידו ג”כ. דהתם [בקנין חזקה וסודר] הוא משום דלא סמכא דעתיה עד שיכתוב את השטר, וכשהחזיק או קנו מידו מילתא אלימתא היא וסמכא דעתו כמו שכתב כ”ז הר”ן ז”ל פ”ק דקידושין, אבל הכא לא קנה כלום כי כן דבר המלך כאמור, וכה”ג דינא דמלכותא הוא לכו”ע.”.

ונחלקו האחרונים בביאור הדברים.

בשו”ת דברי אמת (סימן י”ב) ובחוקות חיים להגר”ח פלאג’י (סימן נ’) נקטו דאכן משתי הטעמים הסיק מהרי”ב לבטל את הקנין, משום דדמ”ד ומשום דליכא סמיכות דעת. אך בשו”ת מוצל מאש (סימן ט’) נקט דרק משום דלא סמכא דעתיה בטל הקנין ולא משום דדמ”ד, וכ”ה בשו”ת תועפת ראם (חו”מ סימן י”ג). וע”ע בשו”ת חתם סופר (סימן קמ”ב).

ובתחילת הדברים נראה דיש נפ”מ להלכה בין שני הטעמים הנ”ל. דאם משום דלא סמכא דעתיה נראה פשוט דאם התנו לקנות אף ללא רישום בטאבו ודאי מהני דהלא אף מי שהתנה לקנות בכסף ללא שטר מהני, כמבואר להדיא בגמ’ שם ובחו”מ (סימן ק”צ ס”ח) וה”ה בני”ד. ועיין בשו”ת דבר משה (סימן ס”ב) דכל דאיכא גילוי דעת שמקנה אף ללא רישום מהני שהרי מוכחא מילתא דסמכי דעתייהו, עי”ש. וכ”כ בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סימן קפ”ו ובמשפט שלום על חו”מ סימן ק”צ ס”ו) וכ”ה בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ד סימן קמ”ג).

אבל אם משום דינא דמלכותא נראה לכאורה דלא מהני תנאי לשנות דין המלכות. אך באמת נראה טפי דאף אם משום דינא דמלכותא נקטינן דאינו קונה עד שירשום בטאבו מהני תנאי, דהלא כל תנאי שבממון קיים, ואף המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים בדבר שבממון, וק”ו דמהני תנאי נגד דינא דמלכותא.

ואין לדחות דעד כאן לא מהני תנאי אלא להתחייב במה שאינו חייב או לפטור עצמו מחיוב שעליו, אבל מה יהני תנאי לקנות ע”י מעשה שאין בו תורת קנין, דבאמת אין הדבר כן דהלא מבואר בב”י וברמ”א בחו”מ (סימן קצ”ח ס”ה) דאף לאחר שתיקנו חכמים דאין מעות קונות שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, מ”מ מהני אם התנה לקנות בכסף.

אמנם רבים חלקו על הרמ”א בהלכה זו עיין ש”ך (שם סק”ו) ופרישה (סי’ רס”ו). אך אין זה אלא משום דס”ל דכיון דחכמים ביטלו קנין כסף מה מהני תנאי נגד תקנתם, אבל בני”ד שעצם הקנין כדת וכדין תורה היא נראה דמהני תנאי נגד דינא דמלכותא, ועדיין צ”ע.

ובמעדני ארץ שביעית (סימן י”ח אות י”ג) ליקט הגרש”ז אחרונים רבים והסיק להלכה דכל היכי דגלי דסמכא דעתיה מהני הקנין אף בלי רישום בספרי השלטונות, עי”ש.

ועוד יש נפ”מ בין שתי דרכים אלה במי שחוזר בו מקנינו לפני שנרשם בטאבו אם יש עליו מי שפרע, דאם נקטינן דאין בזה סמיכ”ד יש בו מי שפרע, כשם שהחוזר בו לפני שנכתב השטר יש בו מש”פ, עיין בית יוסף (סי’ ר”ד) ובפתחי תשובה (שם ס”ק ג’) שזה דעת רוב הראשונים. אבל אם משום דדמ”ד אין עליו מש”פ, כשם שכתב הרמב”ם (הל’ מכירה פכ”ב ה”ב) דהמוכר דשלב”ל וחוזר בו אין בו מי שפרע.

אך יש לחלק בין היכא שמעיקר גדרי הקנין אין חלות קנין כגון בדשלב”ל למצב שבו אין קנין משום דדמ”ד, ועיין בשו”ת שערי רחמים (ח”ב סימן ו’) דכאשר הקנין בטל משום דדמ”ד אכן יש מש”פ. ולכאורה יש לדמותו למש”כ הרמב”ם (שם ה”ג) דאם פוסק על שער שבשוק אף שאין הדבר ברשותו יש בו מי שפרע, וכ”ה בשו”ע (חו”מ ר”ט ס”י), עי”ש.

ב

אמנם לענ”ד יש תוקף גמור לקנין הקרקע אף טרם נרשם בטאבו, וכמדומני שבזמנינו שני הטעמים הנ”ל שמצינו בדברי קדמונינו לא שייכי כלל, ונבאר:

א. אי משום דלא סמכי דעתא לכאורה היה נראה דאין לטעם זה מקום כלל, דעד כאן לא מצינו דלא סמכא דעתיה אלא בקנה בכסף בלבד במקום שנהגו לכתוב את השטר, דכל עוד אין בידו כל ראיה על המקח לא סמכא דעתיה לקנות, אבל כשכתבו שטר כדין ויש ביד הלוקח שטר מקויים שהוא ראיה גמורה ואין ביד המוכר להכחיש את הקנין, מהי”ת לומר דלא סמכא דעתיה.

ואף שבדברי מהר”י באסן מבואר להדיא דאף כשכתבו שטר לא סמכא דעתיה, אך אין זה אלא משום שלפי דין הערכאות לא חל המקח כלל כל זמן שלא נרשם, משא”כ בזמנינו דאף בערכאות החוזה מחייב ואין ביד המוכר להתחמק ממנה מהי”ת לומר דלא סמכא דעתיה.

וביותר נראה כן אם הדירה כבר נמסרה ביד הרוכש והוא זה שמחזיק במפתח ונכנס ויוצא בבית ודאי פשוט דאין בזה חסרון בסמיכ”ד. שהרי למדנו (סימן קצ”ב סט”ז) דקנין חזקה מהני ללא שטר אף במקום שנהגו לכתוב את השטר, עי”ש בסמ”ע (ס”ק י”ט), וק”ו בני”ד, דלא זו בלבד שעשה חזקה אף הוא כבר מוחזק בבית ויושב בה, ודו”ק.

ב. וכך גם מצד דינא דמלכותא, דבאמת אף לפי החוק החוזה מחייב ואם חתמו על חוזה כדין והרוכש שילם את מלא תמורת הדירה יש כאן קנין גמור לפני רישום בטאבו, אלא שעדיין אין הרוכש נחשב כבעלים לכל דבר. ומשום דקות הענין שרבים משתבשים בו אבאר.

בניגוד להלכה שעוסקת בהגדרת הקנינים ותוקף חלותם מצד עצמם ומהותם, עוסק החוק יותר בצד המעשי של יחסי הממון שבין אדם לחבירו. ולפי החוק משחתמו על חוזה יש כאן הסכם מחייב בכפוף לקיום כל התנאים שבחוזה, וכל עוד יתקיימו התנאים אין אף צד יכול לחזור בו ולבטל את החוזה. ובבחינה זו אין בין דינא דמלכותא להלכה המסורה ולא כלום.

אלא שאם חזר המוכר ומכרו לאחרים שקנו ממנו בתום לב מתוך חוסר ידיעה שנכס זה כבר נמכר לזולתם, אין מוציאים מן השני כל עוד לא נרשם הקנין הראשון בטאבו, ומגמת החוק להגן על הקונה דבר בתום לב שלא יניח מעותיו על קרן הצבי ולא יגרע זכותו, וכיון שלא היה רישום בטאבו ולא הו”ל למידע שנכס זה כבר אינו שייך למוכר מן הראוי להגן עליו. הגע עצמך אדם יקנה בית בתום לב וישלם ממיטב כספו ולאחר חמישים שנה יבא חבירו ויוציא שטר קנין שקדם לשטרו ויוציאו מביתו, אבל משנרשם בטאבו לא היה לו להניח מעותיו על קרן הצבי אלא היה לו לבדוק בטאבו טרם בא לקנות.

וכאשר החוק בא לשקול את זכויותיהם של שני הקונים שקנו נכס אחד זה כנגד זה, ההכרעה היא לטובת מי שלא היה בידו להתגונן מפני הרמיה, וכיון שהקונה הראשון היה בידו לרשום בטאבו את קנינו ולהגן על בעלותו ולא עשה כן, ולעומתו השני לא היה בידו לדעת שנכס זה כבר נמכר לאחרים, השני הוא זה שזוכה.

אך אם יצליח הראשון להוכיח שהשני לא פעל בתום לב אלא ידע שנכס זה כבר נמכר בחוזה מחייב, בטלה זכות השני ובערכאות יעמידו את הנכס ביד הראשון.

והנה בענפים רבים בהלכה מבחינים אנו בין גברא לחפצא וכך גם בגדרי הקנין יש שהסכם ממוני מחייב את הגברא אף שעדיין אין קנין בחפצא, וזה ההבדל שבין קנין להתחייבות.

וכעי”ז גם בחוק המדינה, חוזה לרכישת בית מנוסח בלשון התחייבות והיא מחייבת את הגברא, ואף שלפי ההלכה קנין אתן לא מהני, לפי החוק הוי קנין גמור ואין ביד אחד מהצדדים לבטלו כל עוד יתקיימו תנאיו, אלא שלגבי החפצא דהיינו הבעלות על הנכס אין הקנין נגמר עד שירשם בטאבו, כונת הדברים שאין אנו מעמידים את הנכס ברשותו באופן מוחלט אא”כ נרשם בטאבו על שמו.

אך אין זה משום עומק הסברא והלמדנות אלא משום הצד המעשי, דכל עוד לא שילם הרוכש לא מסתבר לתת לו בעלות כלשהי בגוף הנכס, וכל עוד לא נרשם בטאבו לא מסתבר לשלול את זכותו של רוכש שני או בעל חוב שפעלו בתום לב.

ובאמת מצוי שאנשים מתרשלים ברישום בטאבו מתוך אימון שהם רוכשים זב”ז וסומכים על החוזה שבידם ומציאות החיים מכחישה את ההנחה שלא סמכא דעתם לקנות כל עוד לא נרשם בטאבו ולא רשמו הערת אזהרה.

וראיה לדבר שהרי בחוק המודרני יש מצב ביניים בין חתימה על חוזה ורישום בטאבו והוא רישום הערת אזהרה. הערת אזהרה אינה במהותה מצב סופי והחלטי ושונה היא מרישום בטאבו, שהרי הטאבו הוא רישום בעלות והערת אזהרה אינה אלא אזהרה למי שבא לרכוש או לקנות שיעבוד על הנכס, שנכס זה כבר נמכר לאחרים ואין ביד מי שהנכס רשום על שמם למוכרו או לשעבדו. וכיון שהיה ביד רוכש שני או בע”ח להיוודע שבית זה כבר נמכר עליו להיזהר ואם לא נזהר אלא פשע, איהו דעוית אנפשיה והניח מעותיו על קרן הצבי.

הרי לן דאף שאין עדיין חלות בעלות על עצם הנכס, אלא חוזה התחייבות על הגברא וגם עצם הערת אזהרה איננה גמר מהות הקנין מ”מ מתייחסים אנו לרכישה זו כאילו כבר נגמרה ונשלמה.

תמצית דברינו, גם לפי דדמ”ד החוזה מחייב והרי הוא כקנין לכל דבר בין המוכר לקונה, אלא שלמעשה אין כאן בעלות גמורה להפקיע את קנינו של צד שלישי דהיינו קונה שני או בע”ח בתנאים מסויימים, כמבואר.

ומשו”כ נראה פשוט לענ”ד דאין שום מקום לבטל את תוקף הקנין שנעשה כדין תורה משום דדמ”ד, ואף שבפרטי ההלכה ודקדוקיה אין החוק תואם את ההלכה משום שאין החוק עוסק בחלות הקנינים אלא בהשלכות המעשיות וזכויות הצדדים, פשוט כביעתא בכותחא דכל כה”ג אין לבטל קנין התורה.

ומשום כל זה נראה פשוט לענ”ד דאף לפני הרישום בטאבו יש כאן קנין גמור לכל דבר וענין.

וכבר כתב החזו”א (חו”מ ליקוטים סימן ט”ז אות ה’ – ז’) דאין הרישום בטאבו מעכב את הקנין אלא שנימק דעתו בד”א דכיון דאין המלכות מקפדת על הרוצה לקנות ללא רישום אין הקנין בטל משום דדמ”ד, ואני את הנלענ”ד ביסוד הדברים כתבתי, אך מ”מ נלך בעקבות רבינו הגדול החזו”א דאין הרישום בטאבו מעכב בקנין.

ג

ובעצם תוקף חוזה מכר מודרני שמצד ניסוח החוזה אין בו אלא התחייבות למכור ואינו דומה לשטר מכר, נראה דיש בו תוקף גמור משני טעמים:

א. משום סיטומתא, ואף דקנין אתן לא מהני כמבואר בב”ב (ג’ ע”א ובסי’ רמ”ה סעיף א’ – ב’), מ”מ כיון שנהגו נהגו ויש תוקף גמור למנהג בדרכי הקנין, ואף קנין אתן מהני מדין סיטומתא, והארכתי בזה במק”א.

ב. בענין המתחייב למכור לחבירו נחלקו הקצות והנתיבות מן הקצה אל הקצה.

בסימן ר”ו סק”א הביא הקצות את דברי הריב”ש (סימן קמ”ה) שאם כתב אדם לחבירו אם אמכור שדה זו לך אמכרנו ומכרו לשני הראשון מוציא מיד השני. ובמשנה למלך (הל’ מכירה פ”ח ה”ז) תמה עליו דלשון אמכרנו לך לא מהני כלל, וצריך לכתוב שדי מכורה לך, ואף לשיטת מהר”א ששון (סימן קל”ג) דבלשון התחייבות למכור מהני אין זה אלא חיוב על הגברא ואם מכרו לשני כבר זכה בו השני ואין לראשון עליו כלום. וכתב הקצות דנראה בדעת הריב”ש דהכותב לחבירו התחייבות בשטר למכור לו שדה הו”ל כקיבל עליו אחריות ושיעבד גוף ונכסים להתחייבות זו, וממילא גובה הראשון שדה זה מן השני דכבר נשתעבד לראשון. אך הקצות לכשעצמו דחה שיטה זו וכתב דכל עוד לא שיעבד עצמו מעכשיו, ולא כתב אלא דמתחייב למכור לו שדה זה בעתיד אין כאן לא קנין ולא שיעבוד ולא כלום, דהוי קנין דברים ולא מהני.

והנתיבות (שם ס”ק ב’) חלק עליו בתרתי. דמחד גיסא ס”ל דיכול האדם לשעבד נכס מסויים לחבירו אף בלא קיבל עליו שום אחריות, ואכן מחוייב להעמיד לחבירו נכס מסויים זה ששיעבד לו, ומאידך נטה לומר דאין בזה אלא שיעבוד הגוף אבל אם מכרו לשני אין הראשון מוציא מיד השני נכס זה.

וכבר נחלקו בזה עוד בסימן ר”ג (בקצוה”ח סק”ב ובנתיבות סק”ו), עי”ש היטב.

אך כבר הארכתי במקום אחר שאין חתימת החוזה בזמנינו דומה כלל לקנין שטר בקרקע, לא לענין קנין ולא לענין התחייבות, דכל עיקר קנין שטר ענינו נתינת השטר מן המקנה לקונה, משא”כ בזמנינו ששני הצדדים חותמים על שני עותקים, אחד למוכר ואחד לרוכש ואין המוכר מוסר לרוכש שטר משלו, וא”כ אין בזה קנין שטר כלל.

וע”כ דכל עיקר קנין זה מתבסס על גדר הסטומתא, כנ”ל.

יפה שיחתן של עבדי אבות

“ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו… ואשביעך בה’ אלקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני…כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק”.

על פרשת שליחות זו של אליעזר עבד אברהם אמרו חז”ל “יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים” (ב”ר ס’ ח’).

ומן הראוי להתבונן, אברהם אבינו מצווה לאליעזר “לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אני יושב בקרבו”, בנות הכנעני שכניו של אברהם אבינו אינם מוצאים חן בעיניו, הם אינם ראויים לבנו יחידו ליצחק ואברהם אבינו מצווה לאליעזר להרחיק נדוד לארץ מולדתו ליקח אשה ליצחק, ומוטל עלינו להבין מה חרדתו הגדולה של אברהם אבינו בציווי זה. ובפרט יקשה הדבר מאחר שכתב הרמב”ם [פ”א מהל’ עכו”ם ה”ט]: “משהגיע אברהם אבינו לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה’ א-ל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו סביביו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בליבם העיקר הגדול הזה”.

מדוע א”כ לא יקח אברהם אבינו אשה לבנו מתוך כל האלפים ורבבות בני ביתו, ותחת זאת אברהם אבינו שולח את אליעזר לקחת אשה לבנו מחרן לאור כשדים מקום עבודת אלילים מקום אשר ביקשו להורגו כאשר קרא שם בשם ה’ כמבואר ברמב”ם שם.

בכלי יקר עמד על שאלה זו וכתב:

“מסתמא צוה שלא יתחתן בבנות הכנעני פן ילמד ממעשיהם וכו’ וא”כ מה ירויח אם ישא אשה מבנות לבן ובתואל אשר גם הם עובדי ע”ז כמו הכנעני וכו’ אמנם יש חששא אחרת והוא שטבע האבות נמשך גם לבנים זה דוקא באותם עבירות הבאים מפאת החומר באכילה וזימה וכילות וקנאה וכל המידות הרעות וכו’ אבל עבודה זרה דבר התלוי בשכלו של אדם אינו מתפשט מאבות לבנים וכו’ ע”כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופים בזימה ולא הרחיק לבן ובתואל שלא היה בהם כי אם פחיתת הע”ז בלבד”.

וכבר קדמו בדברים אלו בדרשות הר”ן [דרוש החמישי] וז”ל:

“עם היות לבן עובד ע”ז בחר יצחק להתחתן בו יותר משיתחתן עם בנות כנען וכו’ מאשר היו בני כנען מוטבלים בתכונות רעות היו בוחרים האבות להתרחק מהם ולהדבק במי שאינו מוטבע באותן התכונות הרעות גם כי היה עובד ע”ז לפי שאותם התכונות מתעברות ונמשכות בזרעם והם כמו חולי הנקראים בספרי הרפואה חלאים ירושיים”.

כשאברהם אבינו בא לנטוע את כרם ישראל ולבנות את ביתו הוא אינו מתיירא כלל מע”ז, בביתו של אברהם אבינו אין כלל מקום לע”ז, אורו של אברהם אבינו מכהה ומבטל כל שביב וזיק של אמונה בטלה, ברם ממידות רעות ותכונות פסולות אברהם אבינו חושש ומתיירא, אי אפשר להשתית ולהקים את כרם בית ישראל כאשר יש אפילו תערובת קלה של תכונות ומידות רעות, וכמאמרו של גאון המוסר ר’ ישראל סלנטר דקל לו לאדם להניע הרים ולעקור גבעות ממקומם מאשר לתקן מידה אחת רעה הטבועה בנפשו, ועל כן שולח אברהם את אליעזר אל ארצו ומולדתו למשפחתו לקחת אשה לבנו ולא מאנשי ארץ כנען המקולקלים במידותיהם.

וכבר אמרו חכמים במשנה (אבות ה’ י”ט):

“כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של א”א אוכלין בעוה”ז ונוחלין לעוה”ב שנאמר להנחיל לאוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת שנאמר ‘ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת וכו'”

וברבינו יונה כתב שם “היה אפשר לתנא לקצר ושלא להאריך בכלל ופרט והיה יכול לומר כל מי שיש בו וכו’ מתלמידיו של בלעם הרשע ולמה תני דרך כלל והדר מפרש אלא בא ללמדנו שג’ דברים אלו כוללים כל השלימות וכן מעשה ההפכיים להם כוללים כל הפחיתות, וזהו כי אם היה מקצר היה נשמע שמי שיהיו בו הג’ דברים הנזכרים הוא מתלמידיו של א”א, אך לתלמידיו של א”א היו לו שלמיות רבות לאלפים ולרבבות זולת אלה, אשר על כן אמר שמי שיהיו לו שלשה דברים האלה וכו’ כלומר כל השלמתם על שעליהם היו נקראים תלמידיו היו אלה וכו’ שאלה הג’ דברים היו הגורמים ביותר מתלמידיו של א”א וכן להיפך לזה בתלמידי בלעם הרשע כלומר שכל עצמות הלמוד שלמדו מבלעם הרשע היו ג’ דברים הללו”.

והדברים מפליאים ברוממות המדות ושגב תורת השלמתם הלא אברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה (יומא כ”ח ע”ב) ולפניו היו ו’ מאות או ז’ מאות סדרי משנה (חגיגה י”ד ע”א) שכך היתה משנת הראשונים, וכמה גדולים היו המסכתות של אאע”ה שאמרו חכמים מסכתא דע”ז דאברהם אבינו ד’ מאות פירקי הוי (ע”ז י”ד ע”ב), ולא עוד אלא שא”א השיג כל מצוה ודין שחידשו חכמים דהלא קיים אף מצות עירוב תבשילין (יומא כ”ח ע”ב וע”ע קידושין פ”ב ע”א), ועוד אמרו חז”ל דהקב”ה מחדש בכל יום חידוש בתורה ואף חידוש זה השיג א”א בכל יום ויום (ב”ר וירא מ”ט), וכל התורה העצומה והרחבה הזאת הארוכה מארץ מדה והרחבה מני ים לימד את תלמידיו, ואעפ”כ לא נקראו תלמידיו של אברהם אבינו אלא מי שיש בו שלשה דברים הללו שהם יסודות המדות הטובות כולן, ואף תלמידיו של אברהם אבינו שלמדו אצלו כל התורה כולה שבכתב ושבע”פ לא נקראו תלמידיו כי אם על שם שלשה דברים האלה כמו שביאר רבינו יונה, כי המדות הן הם יסוד כל התורה כולה.

ושלש מדות אלו שעל שמם נקראים אנו תלמידיו של א”א, הן הם יסודות עיקריים בתורת המדות והם מכוונים כנגד הקנאה התאוה והכבוד המוציאין את האדם מן העולם (אבות ד’ כ”ח). עין טובה היא ההיפך של הקנאה, רוח נמוכה היא היפוכה של הגאוה וההתנשאות, ונפש שפלה היא ביטול כח התאוה, הרי ששלשת מדות אלה יסוד הם לשלימות האדם בתיקון המדות והדביקות בהקב”ה, עיקר משנתו ומורשתו של אבינו אברהם.

ב

והנה אמרו חז”ל דיסוד האומה הישראלית מידות טובות הוא, וכך מצינו ביבמות (ע”ט ע”א) “שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים”. ובירושלמי קידושין אמרו בלשון אחר (מ”ב ע”ב) “באותה השעה אמר דוד ג’ מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל רחמנין ובויישנין וגומלי חסדים”.

המידות טובות מתנה הן שנתן הקב”ה לישראל והן הם סימני ההיכר של עם ה’ שנצטוו להתדמות לה’ ולדבוק במדותיו.

ועוד אמרו חז”ל (אבות פ”ה משנה י”ט) “כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע”. תלמידיו של אברהם אבינו אינם בהכרח הבקיאים בש”ס ופוסקים, ואף לא מי שקיים כל התורה עד שלא ניתנה, אלא אלה המתוקנים במידות הטובות.

וכל זה יודע אליעזר עבד אברהם כשהוא יוצא בשליחותו של אברהם אבינו להביא אשה ליצחק בנו. כל זה יודע אליעזר כאשר על כתפיו הוטל לזרוע את הזרעים הראשונים בכרם ה’ צבאות.

והנה אברהם שולח את אליעזר לקחת אשה ליצחק ואינו מוסר בידו לא שם ולא כתובת, ומנין ידע אליעזר מי היא זאת ואיזוהי אשה זו.

אך רוח הקודש מבשרתו דכאשר ימצא נערה אחת שתוכיח במעשיה מידות טובות בהפלגה יתירה, מעל ומעבר לצפוי וראוי ומקובל, זאת היא האשה שהקב”ה ייעדה ליצחק בן אברהם אדונו.

והוא שאמר אליעזר עבד נאמן (כ”ד י”ב – י”ד):

“ויאמר ה’ אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם. הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים. והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני”.

וברש”י (פסוק י”ד):

“אותה הכחת – ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם. ולשון הוכחת ביררת”.

אין זה מדרכו של עולם ואף לא מדרכי הנימוס שנערה צעירה תשאב מים לעדר גמלים כאשר גבר בגוברין הוא מנהיג העדר, וכי לא די בכך שהיא מאירה לו פנים ונותנת לו רשות לשאוב ולהשקות ככל שיעלה על רוחו. אך אין זה ראוי שהיא בכוחותיה הדלים תשאב ותשקה, ולפיכך אמר אליעזר בלבו, אם כן יקרה אלקים לפניו שתאמר “שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק”.

ורבקה עוד הפליגה יותר מזה ואמרה (שם י”ח – י”ט):

“ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת”.

וברש”י שם:

“אם כלו, די ספקון, שזו היא גמר שתייתן כששתו די ספוקן”.

ידוע בדרכי הטבע שגמלים שתייתם מרובה ואחרי ששתו מים רבים ילכו שבועות בלי מים, ורבקה אומרת לאליעזר שהיא תשקה את הגמלים לא רק עד שתשיב נפשם שלא ימותו בצמא, אלא “גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת”.

מדה מופלגת הוכיחה רבקה בגמילות חסדים ובמדת הרחמים, הוכיחה במעשיה שאכן נתברכה במתנה טובה שנתן הקב”ה לעמו ישראל וסימני האומה יש בה, וראויה היא לטעת את כרם ה’ אלקי אבותינו.

בית הדין
ספרי מנחת אשר
בית ההוראה
מקומות מסירת השיעורים


Download Media file Subscribe to podcast