Welcome to BCBM.org

הפרשת חלה (תשע”ח) Text

פרשת שלח
בגדרי מצות הפרשת חלה
“וידבר ה’ אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה’, ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה, מראשית עריסותיכם תתנו לה’ תרומה לדורותיכם” (ט”ו י”ז – כ”א).
“כתרומת גורן כן תרימו אותה’ מה תרומת גורן אחת אף תרומה חלה אחת, מה תרומת גורן עולה באחת ומאה ואם נפלה לתוך מאה מדמעת וחייבת בחומש אף תרומת חלה כיוצא בה דברי רבי יאשיה. נם לו רבי יונתן אתה מקישו לתרומת גורן סתומה אני אקיש בו לתרומת מעשר מפורשת, א”ל ותנטל אחד מעשרה, אמר ליה תנטל, אמר ליה הרי הוא אומר ‘כתרומת גורן כן תרימו אותה’ לתרומת גורן הקשתיה ולא הקשתיה לתרומת מעשר” (ספרי, הובא בילקו”ש).
א
יש לעיין בשורש המצוה דהפרשת חלה ושאר תרומות ומעשרות, אם ינהגו בבאנו לאכול מתבואת הארץ בלבד וכלישנא דקרא ‘והיה באכלכם מלחם הארץ’ (ותהא הפרשה זו כשחיטה המתרת אכילת בשר וכיוצא), או שמא הוטלה חובה זו אגברא כאשר יש לנו פירות או עיסה המגולגלת אף כי לא יבקש ליהנות מהם.
וכבר כתב הט”ז (יו”ד סי’ א’ סקי”ז) במהות המצוה דהפרשת תרומה, דמצותה אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה ומשו”כ ברכתה ברכת המצוה על הפרשת התרומה ולא ברכת השבח על איסור אכילת הטבל, משא”כ מצות השחיטה שלא תנהג אלא כאשר חפץ לאכול בשר וכדכתיב ‘כי תאוה נפשך לאכול בשר’ ולכן חשיבא ברכת השחיטה כברכת השבח לפי שענינה לתת שבח למקום ב”ה על שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה ולא ברכת המצוה היא. ויתירה מזו יש מרבותינו הראשונים שכתבו (שי’ הריצב”א הובא בתוס’ שבועות כ”ד ע”א) דאין השחיטה מצוה אלא מתיר בלבד, מדאסרה תורה אכילת אבר מן החי ואסרה נמי בשר נבילה התירה לך כנגדו בשר הנשחט כדין, ושחיטה זו אין בה מצוה.
מאידך כתב הגרעק”א בהגהותיו שם דלא כהט”ז, ומשום שלא מצינו בשום מקום שיהא אדם מחויב להפריש תרומה מפירותיו אם אין דעתו לאוכלן, ובפשוטו נראה דרק כשירצה לאוכלם אסור הוא בהם עד שיפריש תרומה, ועיי”ש שסמך דבריו לדברי המג”א (או”ח סי’ ח’ סק”ב) שכתב “דהפרשת חלה אינו מצוה כל כך דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיטה” (ומה”ט הקילו בברכת החלה לברכה בישיבה מה שלא תמצא בשאר ברכות כגון ברכת הציצית דמצוותן בעמידה) הרי דגם המג”א חולק אדברי הט”ז ואף הוא ס”ל דאין הפרשת התרומה אלא כשרוצה לאכול בלבד, ודעת הגר”א שם כדעת הט”ז וחולק על מג”א עי”ש.
ולפלא הוא שלא הביאו הגאונים הנ”ל שפלוגתא דא כבר נחלקו רבותינו הראשונים, הנה כתב רש”י (גיטין מ”ז ע”ב) דמצות התרומה לאו מצוה דרמיא אגברא היא, וז”ל “וכיון דביכורים מצוה דרמיא עליה היא ולא טבלי לאסור פירות באכילה מיחייב ליקח ולהביא, ולא דמי למעשר דאפילו למאן דאמר אין קנין לא מיחייב לעשר על חלקו של עובד כוכבים, דמעשר טביל ואסר ליה באכילה ולאו מצוה דרמיא עליה היא אלא אם כן אוכלן או מוכרן דקא משתרשי ליה אבל ביכורים מצוה דרמיא עלי’ היא”. והוא סמך לשיטת הגרעק”א והמג”א.
אך מדברי הרמב”ם בכמה מקומות נראה דמחלק בין מצות השחיטה דאיננה אלא להתיר הבשר באכילה, למצות הפרשת תרו”מ דחובה בעצם היא אף כשאינו חפץ לאכול. הנה בפרטי המצות שבריש הל’ תרומות כתב בסתם “להפריש תרומה גדולה” “להפריש תרומת מעשר” וכו’, ובריש הל’ שחיטה כתב בפרטי המצוה “לשחוט ואחר כך יאכל” הרי דשאני מצות ההפרשה ממצות השחיטה, דמצות השחיטה ענינה לשחוט כדי להתיר הבשר באכילה והיא אומרו “ואחר כך יאכל”” לא כן מצות התרומה דעיקרה “להפריש תרומה” אף שאין דעתו לאכול הפירות. וכך מבואר בגוף ההלכות בריש הלכות שחיטה “מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל” לא כן בהלכות תרומות (פ”ב ה”א) שם כתב “כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכהן” הרי לן מדברי הרמב”ם דס”ל דמצות התרומה בעצם ההפרשה הגם כי לא יבקש לאכול מן הפירות וכדברי הט”ז.
והדברים ברורים ומפורשים גם בספר המצוות הקצר והארוך, במצוות תרו”מ לא כתב הרמב”ם אלא שנצטווינו להפריש (מצ”ע קכ”ו – קמ”ט) וכך במצות הפרשת חלה (מצ”ע קל”ג) בעוד במצות השחיטה כתב (מצ”ע קמ”ו) “לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר ייאכל בשרן”.
והנה יש לעיין לשיטת הט”ז דהוי מצוה חיובית אף כאשר אינו מתכוין לאכול, האם השורף טבל ביטל מצות עשה.
ובשאלה זו נחלקו המנ”ח והחזו”א. במנ”ח (מצוה רפ”ד) פשיטא ליה דאכן יש בזה ביטול מצות עשה. (והרי זה דומה למי שלקח האם על הבנים ונתחייב לשלח ושיבר כנפיה דהוי מבטל מצ”ע וכדמשמע במכות ט”ז, ואכמ”ל).
והחזו”א (דמאי סי’ ד’ אות ב’) כתב:
“ואיסור כילוי אינו לא בלאו ולא במיתה אלא איסורא בעלמא דילפינן שבת כ”ו א’ מהיקשא [ונראה דאם הנהנה הוא בעלים עובר בעשה דתרומה ומעשר וכן באוכל, אבל בשורף אינו עובר בעשה אע”ג דנראה עיקר כדעת האומרין דמעשר היא מצוה חיובית שהרי עובר בב”ת וכמש”כ תו’ ר”ה ד’ א’ ואם אין מצוה ב”ת מנין, ואף אם אין ב”ת על הפרשה מ”מ איכא מצות ביעור ואין סברא דבשעת ביעור מתחדשת מצוה, מ”מ כל שלא עבר עדיין בב”ת שורפו ומיפטר מעשה וצ”ע ועי’ מנ”ח מצוה רפ”ד]”.
ודבריו חידוש דאם אכן קיי”ל דהוי מצוה חיובית למה אין בזה ביטול מצ”ע, ואף אם יש מקום לפלפל בדקות ההגדרה דשמא אין גדר ביטול מצ”ע אלא במצוה כשיש לה זמן כגון אכילת מצה ונטילת לולב וכדו’ ועבר הזמן וביטל מצותו, אבל במצוה שאין לה זמן כשם שאם מתעכב לנצח ונמנע מלקיימה, אף שודאי נענש שלא עשה מצותו וחובתו מ”מ אין כאן גדר ביטול, ה”ה אם שרף את הטבל ומעתה כבר נבצר ממנו לקיים מצות ההפרשה מ”מ לא גרע ממי שנמנע מלקיימה, עדיין תימה לומר דמותר לכתחלה לשרוף ואין בידו עבירה.
ולקמן (אות ב’) נבאר בזה את הנלענ”ד.
ב
והנראה בזה לענ”ד דבאמת אין מחלוקת ואין סתירה בין דברי רש”י והרמב”ם, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דמחד גיסא אכן נראה דכל עוד אין חפץ האדם לאכול מפירותיו אינו מצווה להפריש תרו”מ, ואם אין כונתו לאכול פת אינו חייב להפריש חלה מן העיסה, אך מאידך נראה ברור דאין מצוות ההפרשה מתיר בלבד כמו שחיטה, אלא כאשר מתכוין האדם להנות מטוב הארץ, מן הדגן והפירות, עליו לתת גם למשרתי ה’ את חלקם ולהפריש וליתן להם תרומה וחלה, ובין אם ההפרשה והנתינה מצוה אחת הן כדעת הרמב”ם, או שתי מצוות כשיטת הרמב”ן, מ”מ נראה פשוט דשאני תרו”מ משחיטה, דאין כל עיקר ענין השחיטה אלא להתיר איסור נבילה ואבר מן החי משא”כ תרו”מ וחלה שענינם בעיקר ליתן לכהן ללוי ולעני את חלקם.
ולפלא לומר דמשעה שגמל בלבו של אדם להנות מפירות יש עליו מעכשיו להפריש תרו”מ ועובר בב”ת ובמצות הביעור אם איננו מפריש בשעתה.
ומטעם זה כתב הרמב”ם לגבי שחיטה שהמצוה היא לשחוט ואחר יאכל בשר כיון שאין ענין השחיטה אלא להתיר את הבשר באכילה משא”כ בתרו”מ.
ולפי”ז נראה כדברי החזו”א הנ”ל דהשורף את הטבל אינו מבטל מצוה אף לדעת הסוברים דהוי מצוה חיובית, ונתקשינו לעיל בדבריו, אך לפי דרכנו פשוט כדבריו דכיון שהחליט לשרפו ולא לאכלו שוב אינו חייב להפריש תרו”מ דכו”ע מודים דרק המתכוין לאכול חייב להפריש כמבואר. אך מ”מ נראה ברור דאין זה כוונת החזו”א, אלא דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה.
וגם בהגהות מצפה איתן (גיטין מ”ז ע”ב) ראיתי שתמה ע”ד רש”י דאין המעשר מצוה דרמיא אגברא אלא כשאוכלן או מוכרן, דאם כן הוא דאין ההפרשה חובת גברא א”כ מאי טעמא אמרו בפ”ק דר”ה דהמשהה בטיבלו מעשה שני ומעשר עני ג’ רגלים עובר בבל תאחר ולשיטת התוס’ אף בתרומה ומעשר ראשון עובר, הא כל שלא יחפוץ אדם לאכול או למכור מן הפירות לא נתחייב להפריש מהם, וע”כ דנוהגת זאת המצוה אף בסתמא. בדף ד’ שם נראה דלהדיא ס”ל לרש”י ותוס’ דאין עובר בבל תאחר בעודו טבל אלא משהפריש התרומה והמתנות ונתחייב ליתנם לכהנים והלויים וכן נראה להקשות דאם אין ההפרשה חובה אלא כשבא לאכול הפירות או למוכרן, א”כ מהו שאמרה התורה למצוות על ביעור המעשרות ולתיתן להראוי להן, ובכלל מצוה זו שלא נכב מלהפריש מן הטבל שתחת ידינו, וע”כ דאף כשאין רצונו של אדם לאכול מן הירות מצותו שיפריש מהם וחובת גברא היא.
ולדידי נראה דאי משום הא לא קשיא, דאפשר דבאמת אינו עובר בבל תאחר אלא אם אסף אותן הפירות כדי לאוכלן וכיון שכבר חל עליו חיוב הפרשת תרו”מ חייב במצוה זו כל שעה אף אם נמלך בדעתו שלא לאכול עדיין.
ואין כאן סתירה כלל, דהגם שאין חיוב להפריש תרומה ומתנות אלא כשירצה אדם לאכול מן הפירות אפ”ה אין דין התרומה כדין השחיטה ממש, ולפי שיש בהתרומה והמתנות דיני נתינה להכהן והלוי שפיר קבעה תורה זמן מסוים להפרישם כל שקטף ואסף או גלגל העיסה ע”מ לאוכלה ואין בזה סתירה כלל כמבואר.
ג
והנה כעין מחלוקת הרעק”א והמג”א מצינו שנחלקו מגדולי רבותינו האחרונים בביאור דברי הרמב”ם לגבי חובת הפרשת תרומה ומעשר דכתב (הל’ מעשר פ”ב ה”א) “אינו חייב להפריש מעשר מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מן התורה וחייב מדבריהם שנאמר “עשר תעשר וגו’ ואכלת’ אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאוכלה” ויל”ע מעתה אם יוצאין יד”ח נטילת ד’ מינים באתרוג שלא הופרש ממנו תרומה ומעשר, דלכאורה אין עיקר גמר מלאכת פריו לאכילה אלא עיקרו למצוה קאי, וראה בשו”ת הרשד”ם (יו”ד סי’ קצ”ב) גבי מי ששכח להפריש תרו”מ מן האתרוג ונתקדש החג ואין בידו להפריש עוד דאין מפרישין תרו”מ ביו”ט אם יוצא בזה מצותו. ונקיט שם להלכתא דאין לחייב האתרוג בהפרשת תרומה כלל מדאינו עומד לאכילה אלא למצוה, וכך הוכיח מדברי הרמב”ם הנ”ל ד”אינו חייב להפריש מעשר מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן” ולכך יוצאין יד”ח באתרוג זה ואין בו חשש. ומאידך כתב בספר כפות תמרים (סוכה ל”ה) דלא כהרשד”ם וביאר דברי הרמב”ם דלא בא לאשמעינן חיוב הפרשת המעשר מאימת הוא אלא לחלק בין הגומר פירותיו לאכילתו הוא להגומרן כדי למוכרן לאחרים, ומה שכתב “הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו” היינו משום שעיקר פירות לאכילה הם עומדים אך עיקר ביאורו דאין חיוב להפריש אלא בגומר לעצמו משא”כ הגומרן למוכרן לאחרים. והעולה לפי”ז דחיוב גמור להפריש תרו”מ מן האתרוג המיוחד למצוה ולא יצא יד”ח כשנטל האתרוג שלא הופרש הימנו תרו”מ. אכן כד מעיניינן שפיר חזינן דאין עיקר פלוגתא זו אלא בדין ‘גמר פרי’ אימת הוא ומהו העיקר בו, ופלוגתת הגרעק”א והמג”א ביסוד החיוב דהפרשת תרו”מ הוא ומילתא אחריתי הוא.

ב
בשיעור הפרשת חלה
הנה יש לעיין בשיעור הפרשת החלה והתרומה, האם שיעור יש בזה, ומהו מעיקר דין תורה. והנה היה נראה לכאורה דרש”י סתר משנתנו בביאור קראי דמצות החלה, בפסוק כ’ פירש “כתרומת הגורן כן תרימו אותה” וז”ל “כתרומת גורן שלא נאמר בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור. אבל חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה ולנחתום אחד מארבעים ושמונה” אולם באידך קרא התם (פסוק כ”א) דכתיב “מראשית עריסותיכם תתנו לה’ תרומה” פירש “לפי שלא שמענו שיעור לחלה נאמר ‘תתנו’ שיהא בה כדי נתינה” הרי שבתחילת דבריו כתב שאין בזה שיעור מה”ת ובסוף דבריו כתב דבעינן שיהא בנתינה זו ‘כדי נתינה’ והוא שיעור מסוים וראוי.
וידוע מש”כ הנודע ביהודה בתשובותיו (יו”ד תניינא סי’ ר”א) לפרש דברי רש”י וכתב דבישוב פשוטו של רש”י “יש לי לומר דבר חידוש שלא אמר אדם מעולם” והוא, דב’ מצוות הן בהפרשת החלה, מצות ההפרשה ומצות הנתינה לכהן, ולגבי מצות הפרשת החלה לא נתנה תורה שיעור ויוצאין אף בכל שהוא כבתרומה, וכאמרם “חטה אחת פוטרת את הכרי” ודי בזה לדצאת יד”ח הפרשה, אולם דין אחר הוא ליתן תרומה זו לכהן, וגבי הנתינה לכהן קבעה תורה שיערו שתהא נתינה זו חשובה ומסוימת. וזה שכתב רש”י בביאור קרא דכתיב “תתנו לה’ תרומה” דלחייב ב”נתינה חשובה” בא הכתוב. ואכן מתיישבים הדברים בלישנא דקרא, דגבי מצות ההפרשה כתיב “כתרומת גורן כן תרימו אותה” דכהרמת התרומה דפוטרת הכרי בכל שהוא כן תרימו מראשית עריסותיכם, וגבי מצות הנתינה לכהן כתיב “מראשית עריסותיכם תתנו לה’ תרומה” דמאותה הראשית תתנו לכהן תרומה ראויה שיש בה כדי נתינה.
והנה אף שכתב הנוב”י כי לא נאמר חידוש זה מעולם מ”מ כבר מצינו כדבריו בכתבי רבותינו הראשונים, הנה בהגהות הגרי”ש נטנזון על הנוב”י הביא דברי התורי”ד (קידושין נ”ח) שפירש כן בהדיא (וכן הגיה עוד בגליון התורי”ד, ראה שם), וכך כתב גם מהר”ם חלאוה (פסחים ל”ב ע”ב) וז”ל “ואין נתינה פחות משו”פ וכו’, אע”ג דכתיב ‘שלף איש נעלו ונתן לרעהו’ ואמרינן נמי חטה אחת פוטרת את הכרי אע”ג דכתיב ביה ‘תתן לו’, ותירצו וכו’ ותרומה מידי טבל הוא דפטר לה אבל מצוות נתינה ודאי לא קיים” עי”ש.
והנה לפי שיטות אלה דשאני הפרשה מנתינה ואף שמקיים מצות ההפרשה בחטה אחת למצות נתינה צריך נתינה חשובה, יש לעיין אם מותר לכתחלה להפריש חטה אחת, דמחד גיסא אפשר דהוי מבטל מצות הנתינה (ובין אם מצוה אחת היא כשיטת הרמב”ם או שתי מצוות כשיטת הרמב”ן ועיין לקמן סימן כ”ה מה שנתבאר בזה, מ”מ אפשר דאסור לבטל מצות הנתינה וז”פ), אך אפשר דאין מצות הנתינה חלה עליו אא”כ יש כדי נתינה בתרומה שהפריש ואם הפריש חטה אחת אין עליו מצות נתינה כלל, ועיין בזה בתורי”ד שם, ודו”ק כי קצרתי.
והנודע ביהודה ביאר בדרכו את שיטת רש”י, דבמצות הנתינה צריך אחד מכ”ד וזה עיקר שיעור התורה והדברים מופלאים, דאם אכן שיעור נתינה הוא זה היאך הקילו לנחתום שלא יהא נותן אלא אחד מארבעים ושמונה. וראה בדבריו שנדחק בזה. וראה שם בהגהות הגאון בן המחבר שכתב להעיר ע”ד אביו הגדול דמסתברא טפי דהשיעור דאחד ממ”ח הוא הוא עיקר השיעור, וחומר הוא שהחמירו בבעה”ב ליתן יותר מזה.
אמנם אי בדידי תליא נראה דאף אליבא דרש”י אין שיעור מוגדר ומסויים מן התורה, אלא אמרה תורה דנתינה זו יש לה להיות חשובה וראויה ונמסר הדבר לחכמים לקבוע שיעור מסוים ואין השיעורים הנזכרים אחד מן הכ”ד ומן המ”ח אלא מדבריהם דבהכי הויא נתינה חשובה, וראיה לדבר דגבי תרומה לא חילקו בין הנחתום לבעה”ב וכלל אחד אמרו “עין יפה אחד מארבעים, בינונית אחד מחמישים, רעה אחת משישים” ואם נפשך לומר דאותן השיעורין דחלה דאורייתא נינהו א”כ מה טעם לא אמרינן כיו”ב גבי תרומה והלא כתיב “כתרומת גורן כן תרימו אותה”, וכן נראה להוכיח מדברי הגמ’ בחולין (קל”ב ע”ב) דבבהמה דקה אין מחלקין המתנות דזרוע לחיים וקיבה לב’ חלקים, דאין בכל חלק כדי נתינה מעלייתא ורחמנא אמר (דברים י”ח) ‘ונתן לכהן’ ומכאן דנתינה יפה בעינן, והתם פשוט הדבר דאין שיעור מוגדר ומסויים באלו המתנות ולפי גודל הבהמה גודל אבריה ואפ”ה אמרו דנתינה חשובה בעינן, דלא נתנה התורה שיעור מסוים אלא שתהא חשובה בדעת בנ”א כמנהג המקום והזמן ואין השיעורין המנויין בדיני התרומה והחלה כי אם מדבריהם, ודו”ק.
ולכאורה היה נראה דשיעור כדי נתינה אינו שיעור יחסי ככל השיעורים דתרומה (אחד ממ’ נ’ וס’) או דחלה (אחד מכ”ד מ”ח) אלא שיעור מוחלט דהיינו כזית שו”פ וכדו’, אך אפשר דאין בזה שיעור מסויים כלל אלא נתינה חשובה לפי המקום והזמן, וצ”ע בזה, ועיין לקמן סוף אות ד’ סיכום השיטות בזה.
ב
אמנם אחר העיון נראה לפרש דברי רש”י בשמועה זו באופן אחר, דהנה כתב הרדב”ז ע”ד הרמב”ם בהלכתא דא (הל’ בכורים ושאר מת”כ ריש פ”ה) דראשית דחלה לא נתנה בה תורה שיעור, “וקשיא לי כיון שחטה אחת פוטרת את הכרי היכי מתקיים קרא שנאמר ‘תתן לו’ תן לו דבר הראוי לתתו במתנה וי”ל דהכי קאמר ‘ראשית עריסותיכם’ וגו’ וכתיב ‘ראשית דגנך’ ללמדנו שחיטה אחת פוטרת הכל אבל אם בא לעשות המצוה כתקנה תן לו כדי נתינה, ושיערו חכמים כמה הוא כדי נתינה לכל דבר ודבר”. נתבאר בדבריו דאף אם תפטור חטה אחת להכרי כולו מכל מקום אין זה אלא בדיעבד, והבא לקיים מצוה כתיקונה יש לו ליתן שיעור הראוי לנתינה, ואין כונת הרדב”ז לחלק בין ההפרשה והנתינה אלא בין דיעבד למצוה כתיקנה. ותמיהני על מש”כ מרן הגאון הגדול רח”ק שליט”א בספרו “דרך אמונה” (שם) דדברי הרדב”ז סייעתא הן לדברי הנוב”י בחידושו הנזכר ובאמת אינו מחלק בין מצות הנתינה לכהן למצות הפרשת התרומה אלא בין הבא לקיים מצותו לכתחלה להמקיימה דיעבד ואין דברי הרדב”ז ענין לדברי הנוב”י, ושמא לא ניח”ל לתלות דברי הרדב”ז בפלוגתת רבוותא אם במצות דאורייתא ינהגו דיני לכתחלה ובדיעבד (עיין מור וקציעה להר”י עמדין בהקדמה) ומש”ה פירש דבריו כדברי הנוב”י, אך לענ”ד נראה דאין ביאור זה עולה בדברי הרדב”ז דדעת שפתיו ברור מללו לחלק בין המקיימה כתיקונה ובין המקיימה בדיעבד, וצ”ע בזה.
ומעתה נראה דהן הן דברי רש”י, דהנה להדיא כתב רש”י בחולין (קל”ז ע”ב) דאין שיעורי התרומה ומידותיהן אלא דין לכתחלה בלבד, וז”ל “אע”ג דמדאורייתא נמי בכל דהו מפטר נהי דמפטר ממיתה דטבל מיהו לכתחלה רמיזא שיעורא דיליה חמישים ושישים” הרי שחילק בין מצוה מן המובחר ליציאת יד”ח, ולדרכנו נראה פשוט לבאר דבריו בפירוש המקראות הנ”ל, דלא גדרים חלוקים נתחדשו בכאן, אלא הגם כי מצוה אחת היא מכל מקום ראוי לו לאדם לקיימה באופן הראוי, היינו שיפריש מן התרומה כשיעור הראוי ליתן לכהן אף כי בידו לפטור נפשו בחטה אחת, וכיוצא.
העולה מכל הנ”ל דג’ שיטות הן במצות הפרשת התרומה. א’ שיטת התוס’ בכ”מ (כתובות ל’, פסחים ל”ב ע”ב, גיטין כ’ ע”א ב”מ מ”ז ע”א) שהוכיחו מהא דחטה אחת פוטרת את הכרי דאיכא נתינה אף בדבר הפחות משוה פרוטה ולשיטתם אף מצות נתינה מתקיימת בחטה אחת. ב’ שיטת התוס’ רי”ד ומהר”ם חלאוה דב’ גדרים הן, הפרשה ונתינה, ותתקיים מצות ההפרשה בכל שהוא משא”כ נתינה דיש לה להיות חשובה וראייה, וכמו שהרחיב הנוב”י בזה. ג’ שיטת רש”י והרדב”ז לחלק בין קיום המצוה דיעבד לקיומה כתיקונה וכמצוה מן המובחר.
ובענין שיעור הנתינה יש ז’ שיטות, התוס’ שם נקטו דאף בכ”ש מקיימים מצות הנתינה. ב’ בשבת כ”ה ע”ב כתבו התוס’ דצריך שו”פ. ג’ לענ”ד בדעת רש”י אין שיעור מסויים אלא נתינה חשובה לפי המקום והזמן, ד’ המל”מ פ”ו ה”ז ממתנ”ע כתב דהוי כזית, ה’ התורי”ד שם משמע דשיעור נתינה מה”ת הוא והשיעור במסכת פאה פרק ח’ משנה ה’ שהיא חצי קב חטים קב שעורים וכו’. ו’ הנוב”י שם נקט דאחד מכ”ד הוא השיעור מה”ת כנ”ל. ז’ הגר”ש לנדא בן הנוב”י שם נקט דעיקר שיעור מה”ת הוא אחד ממ”ח כנ”ל.
ג
ובשיטת התורי”ד דב’ ענינים הן במצות התרומה כבר הערתי לעיל דלכאורה אסור לו לאדם לפטור נפשו בחטה אחת כיון שמבטל בכך מצות הנתינה לכהן, אולם יל”ע אם הלכה גמורה יש כאן אם מידת חסידות גרידא, וסוגיא ארוכה היא אם מחויב אדם להכניס עצמו בחיוב מצוה שלא נתחייב בה ומקור הדברים הלא הוא מאמרם ז”ל (סוטה י”ד ע”א) “דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי” הרי דביקש משרע”ה להחיות נפשו במצוות הגם שלא נצטוה. וכן אמרו (מנחות מ”א ע”א) דבעידנא דריתחא ענשינן אף אעשה, ש”מ ראוי לו לאדם להכניס נפשו בחיוב המצוות. וכבר נקבעה הלכה (שו”ע יו”ד סימן שכ”ד סי”ד) מדברי הירושלמי דאסור לו לאדם לעשות עיסתו קבין קבין כדי לפוטרה מן החלה, הרי דאיסור נמי יש בזה. וכן דרשו חכמים (ברכות ל”ה ע”ב) מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, הללו מכניסין דרך גגות וקרפיפות כדי לפוטרן מן התרומה, הרי דלאו יאות למעבד הכי ואפשר דאף איסור יש בזה. וראה עוד בקידושין ל”ד גבי מצות מפני שיבה תקום דלא יעצים אדם עיניו קודם שיכנס חכם ויפטר מלהדרו ת”ל ‘ויראת מאלקיך’ וכו’, וראה עוד בתוס’ ישנים (קידושין שם) דלא אמרו המונע עצמו מללבוש ציצית נענש אלא בזמנם שהלכו בבגדי ד’ כנפות משא”כ בזמננו שלא נהיגי בזה, (ונראה דאנן בזמנינו דבגד הציצית מסימני ההיכר לעבדי ה’ ושומרי משמרתו הוא כל הנמנע מללבשו נענש כבדורות הראשונים), ומדבריהם למדו דכל שנהגו רבים והחמירו בו, אם ימנע אחד מלעשות המצוה כתיקונה ויסובב דרכי פטור וכדו’ הרי זה אסור מדינא, משא”כ המונע עצמו מדבר שאינו נהוג אצל ההמון דביטול חיבוב מצוה בלבד הוא ויש להאריך בזה טובא, ואכמ”ל.

ג
שריפת חלה ותרומה טמאה בזה”ז
הנה רבים ראו וגם תמהו במה שנוהגים בזה”ז לזרוק את החלה ולא לשורפו, והלא חלה טמאה מצוותה בשריפה כמו תרומה טמאה, ועל מה סמכו להקל בזה.
וביותר יש לתמוה דאף שבחלה באמת יש מדקדקים ומחמירים לשורפה, אך בתרומה לא נהגו כלל להחמיר אלא המנהג לעטוף את התרומה (ואת החלה) ולזורקו לפח האשפה, ולכאורה יש בכך ביטול מצוות עשה.
וכבר כתב החכמת אדם (שערי צדק שער מצות הארץ פרק י”ד סעיף ל”ד) “החלה וכן התרומה בזמן הזה שהוא טמא צריך לשרוף דוקא, ולא ככמו ששמעתי שנוהגין לאבדו או לזרוק לים”.
ולכאורה הלכה זו מיתלא תליא במה שנחלקו רש”י ור”ת בשבת (כ”ה ע”א) שם אמרו כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה, וכתב שם רש”י:
“מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת, דדמיא לקדש, ועוד משום תקלה”.
ובתוס’ (ד”ה כך) כתבו:
“פי’ בקונטרס משום דלא ליתי בה לידי תקלה לפי טעם זה נראה דלאו דוקא שריפה אלא ה”ה שאר ביעור וכ”פ בהדיא באלו עוברין”. והתוס’ דחו שיטה זו שהרי בתמורה (ל”ג ע”ב) איתא במשנה דתרומה טמאה הרי היא מן הנשרפין, וכתב דמצותה בשריפה מדרבנן משום דדמיא לקודש, או מה”ת משום דאיקרי קודש, אך מ”מ מצותה בשריפה ולא בשאר דרכי ביעור.
ומשמע מדבריהם שעיקר דעת רש”י משום תקלה ולשיטתו הלך בפרק אלו עוברין, וכוונתם למה שכתב רש”י בפסחים (מ”ו ע”א) דמותר להאכיל תרומה טמאה לבהמה, הרי שאין מצוותה דוקא בשריפה. וכך כתב רש”י עוד בביצה (כ”ז ע”ב) דמותר להאכיל תרומה טמאה לבהמה, ולהבנת התוס’ אין זה אלא משום דס”ל לרש”י דהטעם שמצוה לשרוף תרומה טמאה אינו אלא מחשש תקלה.
ואפשר שמנהג העולם מושתתת על שיטת רש”י, אך רוב הראשונים נקטו כשיטת התוס’ (וכשיטה הראשונה שברש”י), וכ”כ הרמב”ן והרשב”א שם במסכת שבת, ובצדק דחה החכמת אדם מנהג זה.
וחידוש כתב בזה החזון איש (דמאי סי’ ט”ו אות א’):
“הנה מעיקר הדין חייבין לשרוף תרומה טמאה כמש”כ תו’ ביצה כ”ז ב’ ד”ה ועל, אף שאנו נוהגין להקל בקבורה מפני שטורח עלינו שריפתן וחיישינן שמא אתו עלה לידי תקלה”.
ולכאורה דבריו תמוהים, דכי טרחה גדולה הוא לשרוף חלה ותרומה עד שמותר לו לבטל מצות עשה, והלא אף בשביל נטילת ידים לתפילה צריך ללכת עד פרסה ולאחוריו עד מיל (סי’ צ”ב ס”ד), אף דאינה אלא מצוה דרבנן ולמה אינו חייב לטרוח טירחא מועטת כדי לשרוף תרומה טמאה וחלה, ומש”כ שיש חשש תקלה, אדרבה יתחייב לשרוף מיד כדי שלא יבא לידי תקלה. ודברי החזו”א נראים תמוהים ביותר. (והדברים יבארו לקמן).
ובאגרות משה (יו”ד ח”ג סימן צ”ג) כתב בתוקף רב דצריך דוקא שריפה ואף כשיטת רש”י כתב דצריך דוקא וכפשטות דברי הגמ’, ואף אם משום תקלה היא תקנו דוקא שריפה, אלא דמהני אף להאכיל לכלבים בכל שיש בו ביעור גמור מן העולם כשריפה היא.
והוכיח כן דאת”ל דלא בעינן שריפה אין פשר לדברי רש”י דגם אם מאכילו לכלבים אחשביה רחמנא להבערתו והוי מלאכה, וע”כ דבעינן שריפה.
ואין לדבריו פשר, דמלבד מה שהם דלא כהבנץ התוס’ בדברי רש”י דאם משום תקלה יכול לבער בכל דרך, והתוס’ הוכיחו דע”כ זה שיטת רש”י ממה שנקט דיכול להאכילו לכלבים, כתב כתבתי במנחת אשר לפסחים (סימן פ”ח אות ג’) דאי אפשר לומר כלל דהאוכל דבר לכלבים עובר במלאכת מבעיר דאטו יש מבעיר בלי חום ואש, וע”כ דאין כונת רש”י לומר דעובר במלאכת מבעיר אלא דעובר באיסור ביעור קדשים ביו”ט דהוי איסור בפנ”ע,
והנראה בזה עפ”י מה שביארתי במנחת אשר לפסחים (סימן ב’) דכל הנשרפין מצותן בשריפה, מצוה יש כאן אבל חיוב אין כאן, וכבר כתב כן בשו”ת חתם סופר (או”ח סימן ק”פ בד”ה שבתי וראיתי):
“והנלע”ד חילוק בין חמץ לשארי איסורי הנאה, דחמץ מצווין להשביתו במצות עשה וכל שעתא ושעתא עובר במ”ע, משא”כ שארי איסורי הנאה אפילו כלאי הכרם וערלה דאתי’ מיני’ וכתבו תוס’ סוף תמורה [ל”ג ע”ב ד”ה הנשרפין] דמשו”ה אפרן מותר דאין לך שנעשה מצותו ומועלים בו דמשמע דאיכא מצות עשה בהשבתתן מן העולם, מ”מ לא נ”ל שיהיה מצוה לבערו אלא אם מבערו באש מצוה קעביד, דהרי הרמב”ם בהלכות ערלה לא הזכיר מצוה זו וכן בש”ע בהלכות ערלה לא נזכר מזה כלום רק בסוף הלכות פסולי המוקדשין הזכיר ערלה מהנשרפין, גם לא ראיתי רבותי נזהרים בשריפת פרי ערלה, ואף על גב די”ל ערלה בחוץ לארץ שאני, מ”מ האמת נ”ל כנ”ל”.
וכדבריו כתב גם במנחת חינוך (מצוה ט’).
ובמנחת אשר שם ביארתי בדרך זו את דברי התוס’ (פסחים ב’ ע”א) שהקשו למה החמירו חכמים בביעור חמץ מבשאר איסורי הנאה, ותמהו האחרונים על דבריהם דאף כל איסו”ה מצוה לבערם וכולם מן הנשרפין או מן הנקברין כמבואר בתמורה (ל”ג ע”ב), ןפלפלתי שם במש”כ האחרונם לפרש דבריהם, ולא מצאתי מנוח בכונת התוס’ אלא לפי”ד החת”ס והמנ”ח בכל שאר איס”ה ותרומה טמאה ביניהם מצותם בשריפה אבל אין בזה חיוב ולא ביטול מצות עשה. ושאני קדשים פסולים דיש בהם נותר וחייב לשורפן בזמנם.
וגם הריטב”א בסוכה (ל”ה ע”א) חילק בין לולב של אשירה ועבו”ז דפסול משום דכתותי מיכתת שיעוריה משא”כ בערלה וכלאי הכרם שאינו חייב לשורפן אלא שעומדין לשריפה, וברור שכך כוונתו.
ועי”ש שביארתי בכך גם את דברי רש”י (בתמורה שם) והסירותי מעליו קושיית הגרעק”א בגליון הש”ס שם, עי”ש.
ולענ”ד יש בזה ליישב את מנהג העולם ואת דברי החזו”א, דאף דאכן מצוות צרומה טמאה וחלה טמאה בשריפה וכדברי התוס’ ורוב הראשונים, אך מכיון שאין זה חיוב אלא מצוה והזורקו לא ביטל מצות עשה, וכיון שטורח לנו לשורפו, דאין האש מצוי בבתינו כבימי קדם שהיו מבערים עצים כדי לחמם את הבים ולחמם את המים וכדו’ וטרחה לנו לשרוף, ואם באנו לשרוף יש גם חשש תקלה שישהא את החלה והתרומות בבית עד שיתפנה לשורפן ואדהכי והכי יבואו לידי תקלה, לפיכל נהגו לעטוף ולזרוק לאשפה.
והדברים נכונים וברורים.
והנה יש הנוהגים להניח את החלה שמפרישים כל השנה במקום משומר ולשורפו בשריפת חמץ, ולכאןרה יש טעם במנהגם ותרתי לטיבותא, מצד אחד מקיימין מצות השריפה וכדעת רוב הראשונים והח”א כנ”ל, ומאידך גיסא מנהג ראוי הוא כיון דאיתעביד מצוה חדא ליעבד מצוה אחריתי.
אך לענ”ד אין זה מנהג ראוי, דהלא חששו חז”ל לתקלה, ואף שכל הנשרפין מצוותן בשריפה מה”ת אין בהם חיוב וביטול מצוה מ”מ שאר איסו”ה הנקברין, כל מצות קבורתן אינו אלא משום תקלה וודאי מסתבר שמצוה לקוברן בהקדם כדי שלא יבואו על ידן לידי תקלה, ומשו”כ אסרו לזלף בשמן של תרומה טמאה שמא יבואו לידי תקלה.
ומשו”כ נראה דאין זה מן הנכון להשהות את החלה זמן רב דלמא אתי ביה לידי תקלה וכבר היה לעולמים שבטעות ערבבו את החלה בעיסה ונכשלו באכילתו, ואף אם יעשו סימנים מובהקים לא פלוג, ויש להקדים לשרוף את החלה או לזרקו ולא להשהותו בבית.

דברי נהי ותמרורים במשא הלוויה
של האשה הצדקנית מרת פסיה יענטא וייס ע”ה
שנאמרו ע”י בעלה שיבלחט”א רבינו מרן שליט”א
“ה’ נתן וה’ לקח יהי שם ה’ מברך” (איוב א’ כ”א), “דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים וללקט שושנים” (שיר השירים ו’ ב’).
בשבת קודש בצהריים ישבנו אני ואשתי ושתים מבנותי בבית החולים בניו יורק, ושרנו זמירות שבת, ואשתי היתה כאובה בכאבים שאי אפשר לתאר, ושרנו שירי דביקות, “אני מאמין באמונה שלימה”, “השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני”, והרגשנו בהרגשה עצומה שהקב”ה נמצא איתנו, “השכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה” (נדרים דף מ’ ע”א), כאשר אנחנו בוכים הקב”ה כביכול בוכה ביחד איתנו, וכאשר כואב לנו כביכול כואב לו שבעתיים.
וכך אמרו (סנהדרין דף מ”ו ע”א) “אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי, קלני מזרועי”.
במסכת יומא (דף נ”ד ע”ב) אמרו חז”ל: “אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו, ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו”.
ותימה גדולה יש בזה הלא אמרו חז”ל (ב”ב דף צ”ט ע”א) בשעה שישראל עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, ובשעה שאין עושים רצונו של מקום פניהם אל הבית, אבל מעולם לא מצינו שהכרובים היו מעורים זה בזה.
ופירש הבני יששכר (מאמרי חודש תמוז אב מאמר ג’) בשם המגיד הגדול ממעזריטש תלמידו הגדול של הבעש”ט שדוקא בשעת החורבן והצער מתעוררין רחמי שמים ואהבת המקום עלינו בדרך עצומה ביותר, בסוד “חייב אדם לפקוד… בשעה שהוא יוצא לדרך”.
כך בחורבן הבית, וכך גם בחורבנו של בית פרטי ובשעת צער ואבל.
כאשר אב מייסר את בנו ורואה בצערו ובכאבו הלב שלו נקרע ונשבר לרסיסים, והלא הקב”ה אבינו הוא, אבינו אב הרחמן, “וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלקיך מיסרך” (דברים ח’ ה’).
“זעקתי אליך ה’ אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים” (תהלים קמ”ב ז’), אבל נגזרה הגזירה, לפני פחות משבוע יצאנו לטיפול בחו”ל, לא חשבנו שבדרך הזו נחזור הביתה, כך רצון ה’, וכולנו מקבלים באהבה גזירת שמים.
כתוב בשו”ע (יו”ד סימן שד”מ ס”א) שצריכים לדבר בשבחו של הנפטר אבל אסור להגזים, כל מה שאני אומר זה מקצת זה בלי גוזמאות. הכריזו על הלוויה של הרבנית הצדקנית, אשתי אף פעם לא ראתה את עצמה כרבנית, היא לא היתה רבנית, סירבה לשמש כרבנית, ראתה את עצמה תמיד כאשה פשוטה, אם היה צריך להגדירה אותה – “א אידישע מאמע”, “א אידישע מאמע”!, מלאת אהבה וחמלה, לא רק לילדיה ולנכדיה אלא לרבים אחרים, לכל שבורי לב שימשה אוזן קשבת ולב רחום. אשה פשוטה ראתה את עצמה, אשת חיל מי ימצא, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, תורה וחסד היו תמצית חייה, שום דבר אחר, היא חיה בשביל התורה שלי, וזה נתן לה את כל שמחתה, והיא היתה מאושרת תמיד הקרינה, כדי שאוכל ללמוד וללמד, ובכל התקופה הארוכה שהתמודדה עם המחלה, כל פעם שלוויתי אותה וישבתי לידה בבית חולים היא הצטערה על שגרמה לי לביטול תורה, וכמה שהסברתי לה שזה תורה! זה תורה! אנחנו לומדים על מנת לעשות וזה החובה שלי, וזה עבודת הקודש שלי, להיות ביחד איתה, לא נחה דעתה ותמיד הצטערה על שגורמת לי לביטול תורה.
רק לפני יומיים כבר בקושי יכלה לדבר היתה כל כך כאובה, היא אמרה לי: “אתה נראה מוטרד, נראה מודאג, אני לא יכולה לראות אותך ככה”. היא לא יכולה לראות אותי כי אני נראה מודאג, היא אמרה לי אל תדאג נעבור את זה!, קווינו לעבור את זה.
חסד, תורת חסד על לשונה, תמיד תמיד קירבה ודאגה לאנשים שאף אחד אחר לא דאג להם, כל צרוע וכל זב וכל מר נפש, אנשים פשוטים שלא היו מכובדים די למצוא אוזן קשבת והיא תמיד היתה אוזן קשבת. יום יום, בסבלנות באהבה, כל ימיה היו חסד, אחד הימים האחרונים בקושי יכלה להזיז אבר, אני רואה אותה מפוררת פירורי לחם לתוך כוס של מים, ואני שואל אותה מה זה, היא אומרת לי לפני יומיים סיפרת לי על אשה צעירה שיש לה צרה גדולה, והיא רוצה להסיר עין רע ממנה, מתוך כאב שאי אפשר לתאר תמיד תמיד דאגה לאחרים, והצטערה כאשר המחלה התקדמה שהיא לא יכולה להכניס אורחים, שהיא לא יכולה לעסוק במעשי חסד, וגם בימים הקשים ביותר האירה פנים לכל אחד. הגיעו אורחים לבקר אותה בבית החולים, השתדלה בכוחות אל אנושיים לחייך לכל אחד ואחת, לתת לכל אחד ואחת הרגשה טובה, וזה היה כל נפשה, כל נשמתה, חסד וחסד.
שבת קודש שכבה במיטה ולא הרגישה טוב, רצתה לרדת ולשבת על כורסה בחדר בבית החולים, אחר כך חזרה בה, שאלתי אותה למה היא לא יושבת בכורסה, אמרה שיש רק שלש כורסאות בחדר, אחד בשבילך ובשביל שתי הבנות, אם אשב על כיסא לא יהיה מספיק כיסאות בשביל כולם. אף פעם לא דאגה לעצמה רק לי ולילדים ולכל נצרך, ולכל מי שהיה צריך אוזן קשבת.
ואלה מידות שהיא שאבה מהבית הגדול שבו גדלה, אביה מורי חמי, הגאון הצדיק רבי ישראל אריה זלמנוביץ זצ”ל שהיה גאון הדור במידות טובות, בענווה, בשפלות רוח, בבית הגדול הזה היא גדלה, ושם קיבלה את המידות ואת החסד.
הרבתה בתפילה, ספר התהלים ממש לא מש מידה, כל רגע פנוי היתה מתפללת ומבקשת מהקב”ה.
בשבת קודש האחרון הקדימה לקבל שבת כי פחדה שלא תוכל לקבל שבת אחר כך, ואיך שהתפללה בהדלקת נרות היה קורע לב, לראות אותה מתפללת, הדלקת נרות בשבת האחרונה.
שבת בבוקר לא ישנה כל הלילה מרוב כאבים וטשטוש. בבוקר אחת הבנות הגישה לה קצת לשתות, אמרה לה לא נטלתי ידים איך אוכל לשתות, כשהלבישו לה נעליים העירה לבת שקושרים נעל שמאל לפני נעל ימין. כל כך כל כך בשארית כוחותיה תורה וחסד ואהבה ודקדוק במצוות.
בשבת אחה”צ לא רצתה לקחת תרופות ומשככי כאבים שירדמו אותה ותפסיד הבדלה, שכנעתי אותה לקחת את התרופות כי זה היה ממש כאב בלתי נסבל, אבל מן השמים לא הפסידה הבדלה, כשהגיע מוצאי שבת באופן פלאי התעשתה והתעוררה ועוד שמעה הבדלה, המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך.
ביום ראשון בבוקר חיכתה שהבנות והבן ר’ בנימין יגיעו מארץ ישראל הספיקו להגיעו וזמן קצר אח”כ עלתה בסערה השמימה.
על מי השארת אותנו אותי הילדים והנכדים שהיא כל כך אהבה, שכל כך אהבו אותה, יום יום הבית היה מלא, מלא ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. הילדים אהבו יותר להיות פה מאשר בבתים שלהם. ועזבת אותנו לאנחות.
הרבינו בתפילה שפכנו שיח רבים רבים, סתם תפילתי ונגזרה הגזירה.
אבל אנחנו יודעים שתפילות לא יוצאות ריקם, שום תפילה לא יוצאת ריקם. הבעל שם טוב הקדוש לימד אותנו (עיין דגל מחנה אפרים הפטרת תצא ד”ה או יאמר רני עקרה) ביאור דברי הגמרא בברכות (דף ו’ ע”ב) “אמר ליה ההוא מרבנן לרב ביבי בר אביי, ואמרי לה רב ביבי לרב נחמן בר יצחק מאי כרם זלת לבני אדם, אמר ליה אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן”, וברש”י שם “דברים שעומדים ברומו של עולם – כגון תפלה, שעולה למעלה”. בני אדם לפעמים נשברים כאשר מתפללים והתפילות לא נענות, לימד הבעש”ט דברים העומדים ברומו של עולם, כל תפילה עולה למעלה, כל תפילה שיוצאת מלב שבור מגיע עד לכיסא הכבוד, אנחנו לא יודעים איך, באיזה דרך ה’ עונה לתפילות שלנו אבל הוא עונה, הם לא יוצאות ריקם.
שכל התפילות שהתפללנו שהתפללו רבים שיעוררו רחמי שמים עלינו על הבית שלנו בשביל כל אותם נפשות אומללות שהיא דאגה להם ושהיא עזרה להם ובשביל כל כלל ישראל.
אני רוצה מעומק לבי להודות לכל הרופאים הנאמנים בבית חולים שערי צדק שטיפלו בה שדאגו לה, בשנתיים וחצי האחרונות במחלה הקשה, היא נאבקה בסרטן למעלה מעשרים שנה, אבל במיוחד בשנתיים וחצי האחרונות. לפרו’ יונתן הלוי ידידי, שכל כך עזר וכל כך טרח, לכל רופאי המחלקה, במיוחד לד”ר עמיאל סגל שבאהבה ובסבלנות אין קץ תמיד היה קשוב תמיד עזר וזה נתן לנו הרבה חיזוק.
רבונו של עולם! אבינו אב הרחמן והסליחות רחם עלינו, רחם עלינו! וקבל את שעוות בני ישראל מתוך כאבם וצעקתם. שהקב”ה ירחם ישלח לנו כבר את משיח צדקנו ויקיצו וירננו כל שוכני עפר, ובלע המות לנצח ומחה ה’ אלקים דמעה מעל כל פנים אמן ואמן.
[נכתב ע”י אחד השומעים]