Welcome to BCBM.org

האם יש לכלול מצוות רבות בברכה אחת Taxt 5779

פרשת במדבר
“שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום… חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע… ספירת העומר מצוה אחת… ואל יטעך אמרם (מנחו’ ס”ו ע”א) מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ותחשוב שהן שתי מצות. כי כל חלק וחלק מחלקי אי זה מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות החלק ההוא ממנה… ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין מנינם כי אם בלילי השבועות לבד והיינו אומרים שתי ברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת ימי העומר ועל ספירת שבועי העומר. ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שתקנו” (ספר המצוות לרמב”ם מצ”ע קס”א).
א
במצוות הדומות זה לזה
הנה יש לעיין במי שיש לפניו שתי מצוות דומות באופיים וענינם והוא מקיימן בחדא מחתא בזאח”ז האם מברך על כל מצוה ומצוה כעיקר ברכתן או שמא עליו לכוללן בברכה אחת כדי למעט בברכות, והאם גם שאלה זו תלויה בדין ברכה שאינה צריכה.
א. ומקור הלכה זו בירושלמי דמאי (כ’ ע”ב):
“תני הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת נוטל כדי תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת. וכמה הן אחד מכ’ ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן הרי הן בצד זה חולין טבל ועוד אחד ממ”ח סמוך לו והשאר תרומה על הכל ומהחולין שיש בו וזה שעשיתי חולין טבל עשוי מעשר ושאר מעשר סמוך לו וזה שעשיתי מעשר עשוי תרו”מ עליו ומע”ש בצפונו ובדרומו מחולל על המעות. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן צריך לברך חמש ברכות. תני רבי חייא כוללן ברכה אחת”.
הרי לן דנחלקו אמוראי בדבר. האם מברך על כל מצוה ומצוה בפנ”ע או שמא כוללן יחד ומברך על הפרשת תרו”מ.
והרמב”ם (פ”א ממעשר הט”ו) פסק כשיטת רב חייא דמברך ברכה אחת, וכ”ה בשו”ע (יו”ד סי’ של”א ס”ח), דמברך להפריש תרומות ומעשרות.
ב. וכך פסק הרמב”ם עוד בהל’ תפילין (פ”ד ה”ד) דהמניח תפילין מברך ברכה אחת על תפילין של יד ותפילין של ראש וכוללן בברכה אחת להניח תפילין. וכך פסק השו”ע (סימן כ”ה סעיף ח’ – ט’). אך הרמ”א חולק שם על דעת השו”ע וס”ל דמברך להניח על תש”י ועל מצוות תפילין על תש”ר. (וכבר נחלקו בזה רש”י ור”ת בברכות ס’ ע”ב ומנחות ל”ו ע”א, לדעת רש”י מברך ברכה אחת ולדעת ר”ת מברך שתים, עי”ש).
ויש לכאורה לתמוה דהרמ”א חולק על השו”ע בהל’ תפילין וס”ל דמברך שתי ברכות אך בהפרשת תרו”מ לא העיר בדברי השו”ע ומדשתקי רבנן ש”מ ניחא להו, ומה בין תרו”מ לתפילין.
ואפשר דשאני הפרשת תרו”מ שעיקר מצותן בתוצאה להתיר את השיריים ולזכות את הכהנים והלויים במתנות ומשו”כ כולל את ברכותיהן בחדא משא”כ בתפילין שיסודה בעבודת האל ומצוה חביבה היא ובכגון דא מודי כו”ע לשיטת רבי יוחנן דמברך על כל מצוה ומצוה.
ג. ועיין עוד ברמב”ם (הל’ חמץ ומצה פ”ח ה”ו) דבזמן שבית המקדש היה קיים מברך “על אכילת מצות ומרורים”.
ושיטת הרמב”ם ידועה דאף הלל הזקן היה אוכל פסח בפני עצמו ולא היה כורך אלא מצה ומרור, אך מ”מ חזינן שמברך ברכה אחת על מצוות המצה ומרור.
אך אפשר דשאני ברכה זו מהא דתפילין ותרו”מ מחדא ותרי טעמי:
אפשר דשאני ברכה זו דבאמת מצוה אחת היא לאכול את הפסח “על מצות ומרורים”, וזה מלבד מצות המצה אף בזמן שאין הפסח קרב דילפינן מ”בערב תאכלו מצות”, ובדין היא לברך “על מצות ומרורים”.
והנראה עיקר, הלא צריך לכרוך מצה ומרור ולאוכלן יחד וא”כ כיצד יברך, הלא מילתא דפשיטא דאינו יכול לברך שתי ברכות בזו אחר זו טרם יקיים את המצוה הראשונה, דהלא הברכה השניה תהיה הפסק בין ברכה ראשונה למצותה, וכיון שכן בהכרח יברך ברכה אחת על מצות ומרורים, משא”כ בתפילין, ותרו”מ שמקיים את שתי המצוות בזו אחר זו, ונתחדשה הלכה דמ”מ כוללן בברכה אחת, ודו”ק בזה.
ומ”מ חזינן בשלשה המקורות דכולל מצוות שונות בברכה אחת, בתפילין, בהפרשת תרו”מ ובכריכת מצה ומרור.
אך זו פשיטא לן דאין זה אלא במצוות דשייכי אהדדי כהני תלתא דאף דהוי מצוות חלוקות וכל אחת מהן ראויה לברכה בפנ”ע מ”מ שם אחד וגדר אחד להן, כמו תש”י וש”ר דמ”מ שתיהן תפילין.
ואף בכריכת מצות ומרורים בברכה אחת יש בה סברא גדולה (מלבד המבואר לעיל) דשתי מצוות אלה זכר ליציאת מצרים הם ומשו”כ מצוה לכורכן ולאוכלן ביחד ובדין היא שיברך עליהן ברכה אחת.
ד. ועוד מצינו כעין זה בברכת העירוב דכתב הגרעק”א (ו”ח סימן שס”ו סעיף י”ד) בשם שו”ת מהר”ם די ביטון דהמניח עירוב חצירות ועירוב תבשילין כוללן בברכה אחת ומברך “על מצוות עירובין”, וכ”כ השערי תשובה (סימן שצ”ה) וכ”כ המשנה ברורה (שם ס”ק ע”ט).
ולדידי צע”ג דמה ענין זה אצל זה, ומלבד זאת דזה עירוב וזה עירוב שתי מצוות שונות הן, ולא קרוב זה לזה כל היום וכל הלילה, עירובי חצירות בא להתיר טלטול מבית לחצר, וע”ת בא להתיר בישול מיו”ט לשבת, ולא דמי כלל להני דתרו”מ ותפילין ומצה ומרור, והרי זה דומה לאשה הטובלת לנדתה ורצונה להטביל כלים שנקנו מגוי שמצוה להטבילן, וכי תברך ברכה אחת “אקב”ו על הטבילה”.
ושמחתי בראותי שכבר דן בשו”ת דברי מלכיאל (ח”א סי’ ז’) כנגד דברי הגרעק”א וכתב כדברינו.
אך מה נעשה והגרעק”א הביא פסק זה בשם מהר”ם די בוטון, ובשיירי כנסת הגדולה (הגה”ט סימן שצ”ה סק”א) הסכים לדבריו, וגם בשו”ת בנין עולם (סימן י”ט) הביא את דברי השערי תשובה בשם מהר”ם די בוטון ואף שגם הוא פקפק בסברא כדברינו מ”מ כתב שנרתע מלחלוק על הני גדולי עולם, וק”ו ב”ב של ק”ו שבטלה דעתי.
ב
וזה זמן רב שנתקשיתי בשיטת הרמב”ם שכולל יחד את ברכת התפילין והתרו”מ דלכאורה סתר דבריו.
דהנה בספר המצוות (מצ”ע קס”א) כתב הרמב”ם דאף שאמרו חכמים (מנחות ס”ו ע”א) במצוות ספירת העומר “מצוה למימנא יומא ומצוה למימנא שבועי” אין אלה שתי מצוות שונות אלא מצוה אחת שיש בה שני חלקים שונים. וראיה לדבר שהרי אין אנו מברכים אלא ברכה אחת על הספירה ואילו היו שתי מצוות הוי לן לברך שתי ברכות, עי”ש.
ויש לתמוה דהלא שיטת הרמב”ם דמברך ברכה אחת על שני התפילין אף דהוי שתי מצוות, וברכה אחת על התרומות והמעשרות אף דהוי מצוות חלוקות, ומאי שנא ספירת העומר מהני. (ובהא דמברך על מצות ומרורים בחדא מחתא כבר כתבתי לעיל דשאני מתפילין והפרשת תרו”מ).
ולכאורה פשוט דהקשר בין מנין הימים ומנין השבועות קרובה לכה”פ כקשר שבין תש”י לתש”ר ולקשר שבין התרומות והמעשרות והחלה.
ויודע אני שיש מקום לדחוק ולפלפל ולחלק בין זל”ז ולומר דהצד השוה שבין כל התרו”מ והחלה שכולם באים לתקן את השיריים ולהתיר את הטבל, וכיוצא בסברות דחוקות ורחוקות, אך לענ”ד אין בכל אלה די ליישב תמיה גדולה זו, והנראה עיקר בזה דבאמת חזר בו הרמב”ם מהנחה זו שכתב בסהמ”צ ולפי פסקיו שבמשנה תורה אין ראיה כלל ממה דלא מברכינן שתי ברכות דמנין הימים והשבועות מצוה אחת הן (אלא שהרמב”ם בסהמ”צ הוכיח עוד בד”א דהוי מצוה אחת כמבואר בדבריו).
ויודע אני מש”כ הג”ר משה אבן תבון (המתרגם של סהמ”צ) שספר המצוות מוסכם בכל דבריו והולך בדרך חיבורו הגדול המשנה תורה, אך באמת כבר כתב רבי אברהם בן הרמב”ם בספר מעשה ניסים (סימן ז’) בשם אביו הרמב”ם שכתב בתשובה “כי כל מה שנקרא בפירוש המשנה או זולתם בניגוד לחיבור לא יסמכו אלא על החיבור כי הוא יותר מדוקדק מזולתו”, וברור שכוונתו גם לסהמ”צ.
ועוד יש לעיין בזה בברכת אירוסין שבו מברכים מקדש עמו ישראל ע”י חופה וקידושין, ובאמת תרי מילי הן, דהלא חופה הוי נישואין וקידושין הלא הן אירוסין, ובחדא מחתא מברכינן עלייהו בברכה אחת, כיון שענין אחד הם והוא קנין האשה לבעלה.
ונראה פשוט דבשתי ברכות אלה, ברכות אירוסין וברכת הכריכה דמצות ומרורים בהכרח מזכירין בחתימת הברכה את שתי המצוות כיון דשני עניינים הם בניגוד לתפילין, תרו”מ ועירובין.
אך באמת נראה לכאורה דאין הנישואין מצוה אלא האירוסין בלבד וכמפורש ברמב”ם (אישות פ”א ה”א) דנצטווינו לקדש את האשה לפני נישואיה, אך יש לעיין בלשונו בסהמ”צ (מצוה רי”ג) “שצונו לבעול בקדושין”. ויש עוד לעיין בזה לפי שיטת הרא”ש (כתובות פ”ק סימן י”ב) דאין האירוסין מצוות עשה ואין ברכתה ברכת המצוה, ויש הרבה לדון בזה, ועוד חזון למועד.
ויש לעיין ביסוד הלכה זו דכוללן בברכה אחת האם זה משום דין ברכה שאינה צריכה. דכיון דיכול לכלול מצוות אלה הדומות זל”ז בברכה אחת אם ירבה בברכות הוי כברכה שאינה צריכה, או שמא אין כאן ברכה שאינה צריכה כיון דמ”מ כל מצוה ומצוה ראויה לברכה בפני עצמה, אלא שזו מטבע של ברכות לכלול את המצוות הדומות בברכה אחת, וצ”ע.
ג
והנה בחיי אדם (הל’ יו”ט כלל ק”ב סי”ח) כתב דהמניח עירובי חצירות ועירוב תבשילין מברך “על מצות עירובי תבשילין ועירובי חצירות”.
ולכאורה דבריו תמוהים דהלא בתפילין אין מברכין “להניח תש”י ותש”ר” אלא להניח תפילין, ובהפרשת תרו”מ אין מברכין “להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר וכו'” אלא להפריש תרו”מ, ומהי”ת לפרט בעירובין להניח ע”ח וע”ת.
ואת”ל דשאני ע”ת וע”ח דבאמת שתי מצוות הן ושני ענינים שונים ולא קרוב זה אל זה מלבד מה ששתיהן עירוב ובשתיהן מברך על הנחת עירוב, אך בעצם אין כל קשר ביניהן ואינן דומין לתש”י ותש”ר דשניהם ענין אחד או לתרומות ומעשרות שכולן תרומה לה’ וכולן מתירין שיריהם ולפיכך מסתבר שיש להזכיר בברכה כל מצוה בפנ”ע, א”כ מהי”ת לכוללן בברכה אחת, והלא אין אדם כולל את הסוכה והלולב בברכה אחת אף אם יקיים שתיהן בסמוך ונראה.
ומשו”כ נראה טפי כדעת הגרעק”א דאכן מברך על מצות עירובין כמבואר.
ד
והנה במי שיש לפניו כמה מצוות נחלקו אמוראי בסוכה (מ”ו ע”א):
“תנו רבנן היו לפניו מצות הרבה, אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות. רבי יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה. אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא הלכתא כרבי יהודה. ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב ברוך ה’ יום יום, וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו, אלא בא לומר לך בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו”.
וברש”י שם:
“כל יום ויום מעין ברכותיו – של שבת מעין של שבת, של חול מעין של חול, של יום טוב מעין של יום טוב, המאורע”.
והנה חידוש עצום ראיתי בשו”ת יד אליהו להגר”א רגולר (סימן י”א) שכתב דהעומד לקיים כמה מצוות יכול לכוללן יחד בברכה אחת כגון, “ברוך אתה ה’ אמ”ה אקב”ו להתעטף בציצית, להניח תפילין ולישב הסוכה”, ופלפל שם באופנים שונים שלא יהיה הפסק אמירתו לישב בסוכה בין הברכה לעטיפתו בציצית והנחתו תפילין. ויסוד דבריו דכשם שיו”ט שחל להיות בשבת אינו אומר בתפילתו שתי ברכות אלא אומר מקדש ישראל והזמנים, הרי דכל שמזכיר לחוד שבת ויו”ט הוי כונתן לכל יום ויום מעין ברכתו כך גם במצוות, ולא בא ר’ יהודה אלא לדחות דברי חכמים שאומר אקב”ו “על המצוות”, ורבי יהודה דוחה דצריך לברך על כל מצוה ומצוה בפני עצמה, אבל כל שמזכיר בחתימת הברכה כל מצוה ומצוה בפני עצמה בהכי סגי דנותן לכל מצוה ומצוה די ברכתה.
ולענ”ד חידוש גדול הוא זה והגדיש את הסאה מחדא ותרי טעמי: א. שאני שבת ויו”ט שיוצר בראשית חיברן וכרכן זה בזה ואנשי כנסת הגדולה ברוח קדשם קבעו שאין לברך שתי ברכות בסדר התפילה ודי בכך שמזכיר את שתיהן בנוסח הברכה, אבל מהי”ת שיהיה ביד האדם לחבר שתי ברכות שאין ביניהם כל קשר, ומה נפ”מ בכך שבאופן אקראי האדם מתכוון לקיימן זה לאחר זה, ועל כגון דא כתב הרמב”ם דמי שלא יבחין בין עצם למקרה הרי הוא בלתי ראוי לדבר עמו.
ואף שדימו חז”ל זה לזה ולמדו דכשם שנותן לכל יום ויום די ברכתו כך נותן לכל דבר ודבר ולכל מצוה ומצוה די ברכתו, אין ללמוד זה מזה לפרטיהן ודקדוקיהן אלא לכללותיהן בלבד ולא לפרטיהן.
אך הנראה עיקר בזה שכל עיקר סברתו לוקה ביסודו, דבאמת ביו”ט שחל בשבת מ”מ אין כאן אלא יום אחד אלא שיום זה שתי קדושות יש בו, אך יום אחד הוא ולא שנים, ולא אמרו אלא תן לכל יום ויום מעין ברכתו, ומעין ברכתו של יום זה הרי הוא “מקדש השבת ישראל והזמנים”, משא”כ ציצית תפילין סוכה דמ”מ של מצוות הן ועלינו לתת לכל מצוה ומצוה מעין ברכתו.
כך נראה ברור ופשוט בעיני.
ובאמת נראה עוד לענ”ד שדרשה זו לא לברכות המצוות בלבד נאמרו אלא אף לברכות הנהנין, דהלא לא דרשו ולא אמרו “תן לכל מצוה ומצוה די ברכתה”, אלא אמרו “תן לכל דבר ודבר די ברכתה”, והרוצה לאכול פרי הארץ והאדמה ומזונות אינו מברך “על המאכלים”, או “הנותן מזון לכל אדם”, אלא מברך על כל מין ומין בפני עצמו, והוא הדין שאינו מברך נוסח כולל “בורא פרי העץ ומיני מזונות”, הרי דכל כה”ג אינו נותן לכל דבר ודבר מעין ברכתו, ואין זה דומה לנוסח התפילה שאומר מקדש ישראל והזמנים.
כך נראה ברור ופשוט לענ”ד.
ויש להעיר למה בברכה אחרונה דהיינו ברכת מעין שלש אנחנו כוללים יחד את כל שבעת המינים אף שבברכה ראשונה הן חלוקות, וכן בבורא נפשות מברכים ברכה אחת על אלה שברכותיהן שהכל, בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, ומטעם כלשהו חילקו חכמים בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה, ויש לעיין.
ה
ועוד יש להסתפק במי שמפריש תרומות ומעשרות וחלה כחדא כיצד יברך.
מחד י”ל דיברך להפריש תרו”מ שהרי גם על הפרשת חלה כתב בשו”ע (יו”ד סי’ שכ”ח ס”א) שמברך להפריש תרומה.
אך באמת יש חמש שיטות ומנהגים בנוסח הברכה בהפרשת חלה.
א. להפריש חלה, כך כתב הרמב”ם (פ”א הי”א מהל’ ביכורים) וכ”כ הרמב”ן (סוף הל’ חלה).
ב. להפריש תרומה, כ”כ הכס”מ שם בביאור שיטת הראב”ד וכ”כ בכל בו (סימן מ”ח).
הטור (ביו”ד סימן שכ”ח) כתב דמברך להפריש חלה וי”א להפריש תרומה.
בשו”ע (שם ס”א) כתב דמברך להפריש תרומה והרמ”א כתב דיכול לברך גם להפריש חלה, עי”ש.
ג. הפרישה (שם סק”א) בשם מהרש”ל וכן הב”ח כתבו שהמדקדקים מברכים להפריש תרומת חלה.
ד. בכף החיים (שם ס”ק נ”ז) כתב דיש לברך להפריש חלה תרומה וכן הביא בשם בעל בן איש חי.
ה. ובט”ז (שם ס”ק א’) כתב דיש מברכים “להפריש חלה מן העיסה”.
ושורש הספק דמצד אחד בלישנא דקרא החלה היא העיסה עצמה והחלק המופרש קרוי תרומה, אך בלשון חז”ל המופרש הוא שנקרא חלה וכן בלשון בני האדם. ומטעם זה יש שכתבו בדרך פשרה לומר תרומה חלה או חלה תרומה, ועי”ש בבהגר”א (סק”ב). וכבר פלפלו הפוסקים בכל הצדדים בזה. ופשוט שכל זה אינו לעיכובא אלא נחלקו במנהג הראוי לכתחילה.
ובזמנינו המנהג הנפוץ היא לברך להפריש חלה.
ומ”מ מסתבר לענ”ד דכאשר מפרישים חלה בהדי תרומות ומעשרות ראוי לברך “להפריש תרו”מ וחלה” מאחר שנהגו לברך להפריש חלה ובפי הבריות אין החלה קרויה תרומה. אך ראיתי בדרך אמונה (ח”ג הל’ מעשר פ”א ס”ק קי”א) שכתב דמברך להפריש תרומות ומעשרות, והנלענ”ד כתבתי.
ועוד נראה לענ”ד דאין דברי הירושלמי והפוסקים אמורים אלא במפריש תרומות ומעשרות וחלה מן העיסה, אבל המפריש תרו”מ מפירות שלפניו ומפריש חלה מן העיסה שלפניו מברך על תרו”מ לחוד ועל החלה לחוד ואינו כוללן בברכה אחת, וכן משמע מפשטות לשון הירושלמי “תני הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת… נוטל כדי תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת וכו'”.
ולכאורה מיירי במפריש כאחת מן העיסה שלפניו, ולא במפריש מן התבואה בגמר מלאכתה ובא להפריש חלה מן העיסה, ועדיין צ”ע בכל זה.
ומה מאוד שמחתי כשראיתי לאח”ז בחי’ הגר”א בספר אמרי נועם במס’ ברכות (ס’ ע”ב) כדברינו בשתי נקודות. וז”ל:
“תוס’ בפ”ה אשר קדשנו וכו’ דעת התוס’ שמברכין ב’ ברכות והוא תמוה דהא מצונין דהיכא דצריך להפריש תרומה מברך אשר קדשנו להפריש תרומה מעשר מברך להפריש מעשר וכן מעשר שני מברך להפריש מעשר שני וכן חלה וזה דוקא כשמפריש כ”א בפני עצמו אבל אם מפריש ביחד פוטרן בברכה אחת ואומר אשר קדשנו להפריש תרומה ומעשר וחלה וכו’ הרי מצינו בפירוש שיכול לברך ברכה אחת על מצות הרבה”.
הרי שכתב דהמפריש חלה בהדי תרו”מ אכן מברך להפריש תרומות ומעשרות וחלה”. ועוד הקשה על התוס’ דמברך שתי ברכות על התפילין דמאי שנא תפילין מתרו”מ שמברך ברכה אחת וכוללן יחד.
וב”ה שכיוונתי לדעתו הגדולה.

כי הוא חייכם ואורך ימיכם
קרבים אנחנו לחג השבועות, ליום הנשגב והנפלא של קבלת התורה. ועלינו להתכונן ליום נשגב זה, מהו ההכנה הראויה ליום שבו ניתנה תורה לישראל.
ראשית דבר להפנים ולהבין שאין חיים אלא תורה, “כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים” (דברים ל”ב מ”ז), “וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין” (רמב”ם פ”ז מהל’ רוצח ה”א), וכך אומרים אנו בכל יום וים “כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה”.
צא ולמד מדברי התנא הגדול רבי עקיבא בן יוסף בברכות (ס”א ע”ב):
“פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות רבים ועוסק בתורה. אמר ליה עקיבא אי אתה מתיירא מפני המלכות. אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמר לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה”.
כל זמן שאנו עוסקים בתורה במקום חיותנו אנחנו, אך אם חלילה נפרוש ממנה, משולים אנו לדג שעלה ליבשה, שכיון ש”יבש בו כסלע” שוב אין תקוה ושארית.
רגילים אנו לקרוא סיפור מרגש זה משחר ילדותנו, ומשום כך אין אנו מתבוננים בו כראוי. הלא דברי השועל לדגים “רצונכם, תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו אבותי עם אבותיכם” תמוהים הם, וכי מתי דרו אבות השועל ואבות הדגים ביחד ביבשה, והלא אפילו בשעת המבול נשארו הדגים בים ולא היו בתיבת נח. לכאורה היה להם לדגים להטיח בפני השועל לא זו בלבד שטיפש אתה אלא אף שקרן אתה, שהרי באמת מעולם לא דרו אבות השועל ואבות הדגים ביחד, כי הם אינם יכולים לדור ביחד, אלה חיות ים ואלה חיות יבשה, מקום חיותו של השועל הוא מקום מותם של הדגים, גבולות חלק ה’ בעולמו וכל אחד וחיותו הוא.
אכן נראה שכוונת השועל היתה לטשטש את ההבדל בינו לבין הדגים ולומר שאחרי כל השוני יש בכל זאת נקודת שיתוף ביניהם וא”כ יכולים הם להסתגל לחיים שונים ממה שהורגלו בו. אך הם עונים לו טעות היא בידך, ההבדל בינינו הוא הבדל של מהות, יצורים שונים בתכלית אנו וממקור אחר נחצבים חיינו, מעולם לא היתה לא תהיה ולא שייכת כלל נקודת שיתוף בינינו, אתה מהיבשה יונק את חיותך ואנו ממימי הנהר יונקים את חיותנו ו”מה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה”. וכך גם אנו עם בני ישראל אין לנו חיות וקיום אלא בים התלמוד, בין כתלי בית המדרש, שם נולדנו. כאשר פקחנו את עינינו לראשונה במעמד הר סיני ראינו את משה רבינו ושני לוחות הברית בידיו ורק שם מקום חיותנו הוא.
וכך אומרים לנו בכל דור ודור, כל דור ולשונו, כל תקופה וסגנונה, “תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו וכו'” למה לא תהיו ככל העמים, ככל אנשי הקידמה הנאורים, תפרשו קצת מאהלי שם מבתי המדרש “ונדור ביחד כשם שדרו אבותינו”. ותשובתנו נחרצת, מעולם לא דרו אבותיכם ואבותינו יחד, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, אחים היו, אך נפרדים דרכיהם, אם הימין ואשמאילה, אם השמאל ואימינה, אנו אין לנו קיום אלא בתורתנו ובתי מדרשה.
ב
אמנם לא כל הלומד תורה ועוסק בה ימצא בה חיים, אלא תנאי יש בדבר. וכך אמרו בירושלמי (פאה ב’, שבועות ג’, שבת י”א, סוכה י”ח וכתובות נ”א):
“אימתי היא חייכם בזמן שאתם יגעים בה”.
רק יגיעת התורה היא הנותנת לאדם חיות מן התורה.
ומהי יגיעה זו, זאת יש ללמוד מן הבבלי בשבת (פ”ח ע”ב) שם אמרו התורה סם חיים היא למיימינים בה וסם המות למשמאילים בה, הרי שגם בבבלי אמרו חז”ל דלא לכולם התורה היא סם חיים אלא למיימינים בה בלבד, וכתב שם רש”י:
“למיימינים בה, עסוקים בה בכל כחם וטרודים לדעת סודה”.
הרי דיש שני פנים ביגיעת התורה, יגיעת הגוף ויגיעת השכל. מחד “עסוקים בה בכל כחם”, הרוצה לחיות חיי תורה צריך לעסוק בתורה בכל כחו, אך לא די בעמל הבשר והגוף, בנוסף לו “טרודים לדעת סודה” התורה צריכה להטריד את דעת האדם ולהפריע למנוחתו, אז ורק אז תהיה לנו התורה סם חיים.
ונראה דרש”י לשיטתו בקידושין (ל’ ע”א):
“ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, חזור עליהם ובדוק לעומקן”.
ונראה ברור לענ”ד דשתי אלה כנגד שני היסודות שבדברי רש”י בשבת, חזור עליהם כנגד עסוקים בה בכל כחו, ובדוק לעומקן כנגד טרודים לדעת סודה.
כך היא דרכה של תורה וכך עלו ונתעלו כל גדולי התורה, בעמל ההתמדה השוברת גוף, ביושבם על תלמודם יום יום, שעה שעה, רגע רגע. ובעמל השכל והנפש, “אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה” בהיותם טרודים לדעת סודה של תורה.
ויגיעת התורה איננה נחלתם של גדולי התורה בלבד, אלא של כל עם ישראל, פוק חזי מה שאמרו בירושלמי סוף מסכת ברכות (פ”ט ה”ה):
“אמר רבי אלעזר מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום”.
“כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים”